שם טוב לוי - צונצ
אנחנו נפרדים היום מחברנו היקר, צונץ, מוותיקי
המקום.
הוא נולד בבורגס, בולגריה, לרבקה ויוסף
לוי. הוריו העניקו לו את השם העברי
שם-טוב, ע"ש סבו. המשפחה עלתה לארץ
ב-1946 בעלייה הגדולה של יהודי בולגריה, והתיישבה בחולון. בשנות התיכון המוקדמות
חבר חולוני, שלמד איתו, העניק לו את השם "צונץ",
(ע"ש יום-טוב ליפמן צונץ, פילוסוף
יהודי-גרמני, שמוזכר בספר לימוד ההיסטוריה).
בסוף כתה י', החליט לעבור לביה"ס החקלאי
"כדורי", יחד עם חברו הטוב, ציגי.
הבחירה בכיוון החקלאי הייתה למורת
רוחם של הוריו, אך צונץ לא ויתר. בתום הלימודים, ואחרי טירונות מקוצרת הצטרפו צונץ
וציגי לגרעין "מגל וחרב" של התנועה המאוחדת, שירד דרומה להאחזות "עין-רדיאן".
יחד הקימו בשנת 1957 את הקיבוץ הראשון בערבה - קיבוץ יטבתה.
ב-1959 יצא צונץ, כמו אחדים מחבריו, להדריך
בתנועת הנוער. בתקופת ההדרכה, בקן "הדר" בחיפה הצטרף ללהקת המחול של הסטודנטים באוניברסיטת
חיפה, והשתתף בהופעות שונות ברחבי הארץ.
בשנת 1961, במהלך תפקידו כמלווה של גרעין "יעלים"
הכיר את נעמי .
השניים נישאו בשנת 1963 במטע הערבי בעין-רדיאן,
יחד עם זוג נוסף - דניאלה וינון.
ב 1964 נולדה עידית, כשנעמי למדה, וצונץ היה
רכז אזור תל-אביב של תנועת הנוער העובד והלומד. לאחר מכן שימש צונץ כגזבר, והיה
מתנייד ברחבי תל-אביב על אופנוע קטן מסוג ווספה. חגית ויוסף נולדו כשצונץ היה
אחראי על בית האריזה המקומי, שבו ארזו תמרים, בצל ומלונים. משפחת לוי נהגה לבלות
יחד שעות ארוכות בבית האריזה. איריס נולדה ממש לקראת המעבר ללינה משפחתית, ואביה
שמח מאוד על ההזדמנות לגדל לפחות ילדה אחת בבית.
פעילותו הענפה של צונץ כללה את הקמת בית האריזה
האזורי "ערדום" והוא היה הראשון
לנהלו, ניהול קשוח וקפדני. משם עבר לעבוד במחלבה, והיה מנהל השיווק במשך
קרוב לעשרים שנה. תפקידיו השונים בקיבוץ היו – ריכוז של ועדת חברים, ריכוז הבנייה,
ריכוז ענפי השירות, וחברות בוועדות שונות. כשיצא לגמלאות עבר לעבוד במזנון. בתקופת
הקורונה חזר לאהבה ישנה-חדשה: עבודות בעץ, במסגרת הנגרייה במועדון "השקמה".
בזמנו הפנוי טיפח מינים שונים של קקטוסים, שחלק
מהם מצא בטיולים שאהב. תחביב נוסף שפיתח יחד עם נעמי היה איסוף רציני ומושקע של
בולי ישראל.
במהלך השנים נולדו לנעמי וצונץ 12 נכדות ונכדים
וגם נין אחד מתוק – איתמר.
אתמול בלילה, לאחר שחלה הידרדרות במצבו
הבריאותי, בעודו מוקף במשפחתו הקרובה והאוהבת, נפרד מהם ומביתו ביטבתה.
אחי היקר וחברי הטוב,
היתה בינינו חברות אמיצה ואהבה נדירה.
כשהיינו ילדים, שם-טוב תמיד הגן עלי
מפני כל הפרחחים בשכונה.
פשוט איימתי – אני אספר לאחי.
אמא שלנו עבדה במשרה מלאה, ושם טוב מילא את מקומה וסייע לי
לבחור בגדים ונעליים.
לאחר שעבר לכדורי, כל חופשה שהגיע הביתה היתה בשבילי חגיגה.
כשהתגייס לצה"ל ועלה עם הגרעין על הקרקע, הגעגועים
גברו, כי המרחק היה רב.
כשהתחלתי לצאת עם בעלי, שם-טוב היה מסיע אותי על האופנוע
שלו לפגישות הראשונות וחוקר אותי לגבי רצינות הכוונות של אריה וחולק לו עצות.
שמחתי לשמוע ששם-טוב מצא את זוגתו הנהדרת נעמי, ומיד
התאהבתי בה ומצאתי שפה משותפת אתה.
כשנולדו ילדי, הם בילו ביחד את כל החופשים בקבוץ או בחולון
או בטיולים.
כששם-טוב הגיע אלי לארוחות, הוא תמיד חפש את האוכל הבולגרי
שהוא כל כך אהב, ותמיד החמיא לי על הבישולים.
קשה לדחוס חיים שלמים להספד אחד.
אבל שם-טוב היווה עבורי אח נהדר ויוצא דופן. שם-טוב היווה
עבורי מודל לנחישות, התמדה, מנהיגות ערכית, אהבה לזולת ולארץ, ומצד שני – איש
משפחה למופת, אבא נהדר ואיש רווי כשרונות של שירה ומשחק.
אתה תחסר לי מאד.
אביבה
לצונץ, אהובי
עדיין לא מאמינה שזה קרה, למרות שידעתי וכולנו
ידענו, שזה מעבר לפינה.
איך מסכמים
ששים ושלוש שנות חברות? מתוכן ששים ואחת שנות נישואים טובים ומאושרים.
זו לא הייתה
אהבה ממבט ראשון. למען האמת בכלל לא חשבתי, שאנחנו מתאימים.
אנחנו כל-כך
שונים זה מזו בהמון נושאים:
אתה בולגרי
ס"ט טהור, אני צברית, אשכנזייה
מעורבת,
אתה בררן
ואנין טעם באוכל, בזמן שאני אוכלת-כל,
אתה מעדיף
אוכל מלוח, אני לרוב מעדיפה מתוק.
אני אוהבת
כלבים וחתולים, אתה מאד מסתייג מהם,
אתה
פרפקציוניסט, "חולה" על סדר וניקיון,
אני - קצת פחות.
אני אוהבת ים
ובריכה, ואתה ממש חיית יבשה.
אתה עקשן
וקצר-רוח, אני סבלנית, מסוגלת להכיל.
אתה שחקן
מלידה, אני נפסלתי אפילו לפרסומת למחלבה.
אני סופרן רק
בתוך מקהלה, אתה שרת גם סולו בקולך הערב,
היית רקדן
מצטיין ומוכשר, ומולך לא היה לי שום
סיכוי.
אבל גילינו
גם תחומים משותפים: שנינו אהבנו לטייל, לבקר במקומות מעניינים בארץ ובחו"ל.
ביקרנו
במוזיאונים ובתערוכות, אהבנו הצגות קולנוע ותיאטרון,
יחד צפינו
בסדרות בטלוויזיה, שנינו העדפנו את הסדרות האנגליות.
שוטטנו יחד
בשווקים, בקניונים. גם קפה
ב"ארומה" היה עבורנו סוג של בילוי.
נהנינו
להאזין לקונצרטים, העדפנו מוסיקה קלאסית ושירים עבריים.
שנינו אהבנו
את הקיבוץ, והאמנו באורח החיים השיתופי.
לאחרונה
עקבנו יחד בדאגה אחרי מה שקורה עכשיו בארץ, במדינה.
והיו הגאווה
והאהבה לילדינו, לנכדינו, ולנין איתמר, שנולד השנה.
אך גדולה מכל
הייתה אהבתנו שלנו. במרוצת השנים למדנו להכיר ולכבד זו את זה על כל המעלות
והחסרונות, והצלחנו לעזור זה לזו בקשיים השונים במהלך החיים.
פשוט אהבנו
ונהנינו מה"ביחד" שלנו בכל שעה משעות היממה,
אהבנו לעשות
דברים ביחד, ואפילו… לשתוק ביחד.
זו לא הייתה
אהבה ממבט ראשון, אבל נדמה לי, שזו הייתה אהבת אמת.
שלום לך אהובי, נמשיך להיות קרובים זו לזה,
ואני אמשיך להתגעגע לאותן שנים, לאותם רגעים שהיו ואינם...
נעמי
האור בקצה
מלים: יעקב גלעד ויהודה פוליקר
החיים
ילדתי
זה
סיפור רציני
לפעמים
אני מת מפחד
מהצל
של עצמי
מכל
מה שסביבי
יש
לפעמים רגעים ונדמה
הנה
האור בקצה
ופתאום
זה חושך
וגם
את כמו כולם
שאיבדו
את דרכם
תחפשי
איזה אור בחושך
תתבגרי
תשתני
הזדקני
ותיראי
יש
לפעמים רגעים שנדמה
הנה
האור בקצה
מפרפר
בחושך
כל
הנרות
שהדלקנו
בלילה
לא
יגרשו את החושך הקר הזה
כל
הרוחות שנשבו כל הלילה
לא
יכבו את האור בקצה
לא
יכבו את האור
שעולה
בבוקר
תחפשי
תשאלי
וגם
את תגלי
התשובה
עוד נישאת ברוח
יש
כתובות על הקיר
בכיכר
של העיר
יש
לפעמים רגעים שנדמה
הנה
האור בקצה
מהבהב
בחושך
שם טוב (או כמו שאתה מכונה כאן - צונץ) דודנו
היקר,
הייתה לנו את
הזכות לגדול לפחות חלקית בקיבוץ איתך ועם נעמי ובני דודנו היקרים.
לימדת אותנו
הרבה שיעורים חשובים כמו איך לשתול דשא ולעבד את האדמה, לדרוש את מקומך בכביש
ובכלל, וכן מהי המשמעות של דבקות במטרה ומחויבות אמיתית למשפחה.
זה מדהים
לראות מה הספקת לעשות בחייך, החל מחלוץ אמיתי וממקימי הקיבוץ, לשורת התפקידים
השונים שעשית במסירות אין קץ.
אנחנו יודעים
שהשנים האחרונות ומה שהתרחש/מתרחש במדינה העיקו עליך, בנוסף למצבך הבריאותי שהחל
להידרדר. למרות זאת נזכור אותך תמיד כדוד החזק מכולם, שאין קיר שיעמוד בדרכו, ואת
הנחרצות והנחישות שבה התנהלת בעולם.
לא נשכח את
הקשר יוצא הדופן שהיה לך עם סבתנו ואמנו והדאגה לשלומן ובריאותן.
אבל ההישג
הגדול מכולם הוא שגידלת, יחד עם שותפתך המקסימה ויוצאת הדופן בפני עצמה - דודתנו
נעמי - את שבט לוי - ילדיך ומשפחתם המקסימה והאוהבת מלאה בנכדים ונין אחד.
היית, ותמיד
תישאר בזכרוננו, כדוד מסור למשפחתו הקטנה והגדולה, לעיתים גדול מהחיים, אוהב
ואהוב. אוהבים וכבר מתגעגעים!
יניב ורויטל
אבא אהוב שלי, שלנו,
כולנו כאן כדי להיפרד ממך.
כאן איפה שקבורים, לצערי, כבר רבים מחבריך
ושותפיך לדרך. כאן, במקום המדהים הזה שבניתם יחד והיה עבורך מקור גאווה, מקום שאין
שני לו. הבית ביטבתה.
אני עוד לא מעכלת בכלל שזה קורה, שאנחנו באמת
נפרדים. תמיד כל כך נוכח בחיים של כולנו.
אתה יודע, הזיכרונות באים בתמונות, כי ככה זה..
רוצה לשמוע באיזה תמונות אני נזכרתי?
תמונה ראשונה –
קיבלתי אופניים חדשות וקצת גדולות. אתה רץ אחרי
ברחבי הקיבוץ, דואג באסרטיביות האופיינית לך שאף אחד לא יפריע בדרך, ומנסה לגרום
לי להבין איך לא ליפול כשאני לוקחת את הסיבוב.
תמונה שניה –
אנחנו באיזו חנות גדולה ליד קניון איילון ברמת
גן (אחד מעשרות הקניונים שהכרת ואהבת להסתובב בהם), ועוברים ליד איזו בובת דובי
גדולה שהיה כמעט בגודל שלי, ופתאום אתה שואל: "את רוצה אותו?" ועוד לפני
שאני מספיקה להבין אם אתה מתכוון ברצינות, ואתה אומר לי – "אז קחי".
האושר שהציף אותי אז, אין דרך להסביר אותו...
תמונה שלישית -
חוגגים לך יומולדת 50 (הייתי בת 10) ואמא ארגנה
לך מסיבת הפתעה בבריכה. כל ההכנות וההתרגשות בלנסות לשמור את ההפתעה. מביימים איזה
פיצוץ בצינור בבריכה, כי היית רכז בניין אז.. ואני כל כך גאה שביום שישי בערב, אבא
שלי מוקפץ לבריכה לתקן פיצוץ, ובעצם כולנו מחכים לך למסיבה לכבודך.
תמונה רביעית –
כבר גדלתי. נוסעת על כביש מהיר ברכב, ופתאום
עליתי על אבן גדולה והמראה של האוטו נפלה. מתקשרת אליך בלחץ, מה לעשות, איך לתפעל
את האירוע. ואתה - מנחה מרחוק, איך להסתדר, איך להמשיך לנסוע, מה לעשות וכבר באותו
אחה"צ דואג לסדר לי מראה חדשה.
תמונה חמישית –
אנחנו חוגגים לך שבעים. מארגנים לך מסיבה גדולה
על הדשא, מצלמים לך קליפ כל המשפחה, ואתה צופה בו ונהנה, זורח מסיפוק ומגאווה.
מביט על כולם, נהנה מהביחד שלנו... זה כל כך שימח אותך.
אבל יש עוד כל כך הרבה... וגם עוד כל כך הרבה
שאני לא זוכרת בכלל.
אבל בכל התמונות זה אתה – האבא הזה, שתמיד אפשר
להתקשר אליו, לבקש ממנו, שיסדר, יעזור, יתקן, יסיע, יסחוב, יביא, יארגן, יקנה,
והראשון לקפוץ על המשימות: "מה הבעיה??, עלי". האבא הזה שתמיד אמר לנו
את דעתו האמיתית, באופן ישיר וכנה, גם אם לא נעים לשמוע.. האבא הזה שיעשה הכל למען
הצלחתנו.
כל זה כמובן - עם כמה שיותר הסתובבויות
בחנויות, בשווקים, בעיקר בצפון - בעיר הגדולה, שלמרות שבחרת שלא לגור שם, הכרת את
כל המקומות בה, כמו את כף ידך, ואהבת כל כך.
באותה עיר גדולה, גם במהלך השנים דאגת תמיד
לבקר אצל אחותך אביבה ובעלה אריה -בחולון, ואחר כך בתל אביב, ובכל ביקור לאכול
מהמאכלים הבולגרים הנדירים עליהם גדלת, ושרק היא הצליחה (כמעט) לדייק כמו סבתא
רבקה.
ויש את התמונה הזאת, התמונה שאפיינה אותך השנים
האחרונות –
אתה יושב
בכורסא הגדולה שלך, צופה בחדשות או בכדורסל, מעיין בנייד, קורא עיתון או ספר
בשקיקה או סתם נהנה ממוזיקה. תמיד מתעניין במה שאנחנו עושים, מביע דעתך הנחרצת או
רק עושה פרצוף שאינו מסתיר את דעתך. מחייך את החיוך שלך כשאתה שומע על הנכדים, מה
הם עושים, איך הם מצליחים. וכשהם באים לבקר – מחבק, מתעניין, מקשיב, מסיע אותם על
הקלנועית – מהאוטו לבית, לבריכה, לרפת, למזנון.... והם רבים מי ייסע עם סבא
בקלנועית.
אתה יודע, אבא, שצעצועי העץ שהתחלת לייצר מאז שיצאת לפנסיה
מקשטים את הבית שלך ואת הבתים שלנו, והם היום גם מזכרת אמיתית לאומן שהיית,
לדייקנות המאפיינת אותך, לאסתטיות שהיתה חשובה לך ולעיסוק המשמעותי שלך בשנים
האחרונות. אנחנו כל כך שמחנו שמאז שחזרת מהשיקום לפני שנה וחצי – חזרת לעיסוק הזה,
נהנית ממנו ואף צירפת אליך חברים נוספים, להיות צוות מנצח!
באמת שכולנו
זכינו בך!!
אבא אהוב שלנו,
החודש וחצי – חודשיים האחרונים היו ממש לא
בתכנון.. היה לנו קשה לראות אותך ככה. תמיד היית כל כך עצמאי, וקנאי לעצמאות הזאת.
וכשלא - זה היה קשה מנשוא – במיוחד לך. אנחנו כל כך מקווים שלא סבלת יותר מידי.
ניסינו לעטוף אותך ולעשות הכל כדי להיות איתך ועם אמא בימים האחרונים, ואנחנו
מצטערים שלא הצלחנו לעזור יותר.
אבא יקר – גם אתה זכית. זכית במשפחה מלוכדת,
בקהילה תומכת של חברים נדירים, באישה מדהימה ויוצאת דופן, שלוש בנות ובן, 12 נכדים
מדהימים ונין מתוק, שאפילו זכית לראות ולחבק. זכית בכמעט 88 שנים של חיים עשירים,
פעילים, עסוקים, מגוונים ואוהבים. ואנחנו מבטיחים לזכור אותך ככה.
נוח בשלווה, אבא יקר שלנו. אנחנו נשמור על אמא,
גם בשבילך.
אנחנו אוהבים אותך מאוד. תמיד.
איריס
אבא שלי
במחסן בחצר של אבא שלי יש ארגז כלים ישן מעץ
שהוא בנה בעצמו ממש מזמן.
אבא שלי היה
איש עבודה, הוא ידע לבנות ולתקן כל
דבר.
אני זוכר טוב
את הארגז הזה, כי כילד בגיל קטן הכרתי כל כלי שהיה בו. הוא היה מסודר בצורה יוצאת
דופן, ותמיד רציתי שיהיו לי את כל הכלים שיש לאבא שלי.
היה לו גם
חשוב ללמד אותי מה עושה כל כלי ואיך קוראים לו, ושאדע להבדיל בין הסוגים של הברגים
ושאשמור על הסדר, כי הוא לא מוצא כלום שהוא צריך.
אבא תמיד דאג שנהיה מאושרים, הוא ידע לבשל אוכל
בולגרי כזה שאמא שלו לימדה אותו ואת אביבה אחותו, גיבעטש, בוריקיטאס וקציצות פרסה.
אני זוכר שכל מוצאי שבת הינו בבית מתיישבים לאכול מרק טרטור קר, ולקינוח מערבב
בקערה טחינה מתוקה שנאכל אותה עם לחם לבן, אח"כ היה מקרין לנו סרטי 8
מ"מ בלי קול, של טיול שהוא ואמא עשו בפיורדים בנורווגיה, או טיול משפחה ישן
שלנו בצפון ובסוף גם סרטים קצרים של צ'ארלי צ'אפלין כדי שנצחק קצת לפני השינה.
אני זוכר
שהיו לו אופניים גדולים והיה מרכיב אותי על הרמה. למרות שזו התנוחה הכי לא נוחה
לשבת על האופניים, הרגשתי הכי בנוח.
בגיוסי הבצל
הוא הראה לי איך מדליקים את המכונות לפני שכולם מגיעים, והתגאה איך שהביאו את
המכונות מגרמניה. אהבתי לבוא איתו לעבודה והייתי מסתכל עליו בהערצה איך הוא עובד
עם המלגזה ומעמיס משטחים על המשאית.
כשהקימו את בית האריזה החדש, אבא שלי קרן
מאושר. הוא היה מביא תכניות הביתה, פורס אותן על שולחן האוכל, ויושב עד מאוחר
ומסביר לי על התכנית - איפה ייכנסו המשאיות ואיפה יהיה חדר האוכל של העובדים. זה
היה נראה לי כמו קסם, איך מציור על דף נוצר בנין. אח"כ בשלב הבניה היה לוקח
אותנו לטיולים בשבת לראות את היציקות ואיך נוצר הפלא הזה בית האריזה ערדום.
הייתה לו מין סמכות ניהולית מולדת, לאבא שלי.
היו מבינים מה הוא רוצה גם בלי להכביר במילים. לגדול בקיבוץ בשנות ה-70-80 זה
אירוע שלא תמיד ניתן להסביר למישהו מבחוץ. אבא צונץ היה מאוד נוכח בחיינו לא רק
כאיש משפחה, אלא גם אצל החברים לכיתה שלי ושל אחיותי. כולם מכירים את כולם ואבא
שלי היה מסוג האנשים שאוהבים סדר ושקט, עד שלפעמים הייתי אפילו קצת נבוך.
היה לו אוסף בולים נדיר והיה מקבל משלוחים של
בולים במעטפות מיוחדות כאלה מהשרות הבולאי.
למרות שאת רוב ילדותו אבא גדל בחולון, הוא אהב
מאוד את יפו והיה מספר שכאן גרים כל הבולגרים, ולסבא יוסף אפילו הייתה נגריה ביפו,
ובכל פעם שהיינו נוסעים לצפון היה נכנס למסעדה הבולגרית מונקה ומזמין מרק שקמבה
וקבב בולגרי.
הוא היה גאה בקיבוץ שהקים ביחד עם חבריו, חבורת
גיבורי העל מגרעין "מגל וחרב", ובכל הזדמנות היה מספר כמה נפלא כאן
למרות הקושי והחום. כמו גיבור אמיתי, הוא לימד אותי להיות חזק, לא להתלונן ולא
לבכות. אבל היו לא מעט פעמים בדרך שבהן כל מה שרציתי היה לבכות, רק שהבכי לא הצליח
לצאת.
בחודשים האחרונים ראיתי את אבא שלי נחלש מול
עיניי. מצבו הבריאותי הידרדר, והוא נע בין בתי חולים, נאבק על כל נשימה. היה לי
כואב מדי לראות את דמותו החזקה נשברת ככה, והלב שלי התמלא בעצב שלא הכרתי קודם.
אתמול, כשהטלפון צלצל ובישרו לי שנותרו לו רק
שעות ספורות, נכנסתי לאוטו ונסעתי דרומה לקיבוץ. בדרך בכיתי, בכי שעלה ממעמקי
הנשמה. בכיתי כמו ילד קטן שמרגיש את העולם שלו מתפרק, את אביו נעלם ומשאיר אותו
חשוף, לבד..
אתה לא באמת
עוזב אותי. אני נשאר פה, עם שירה, עם הילדים שלנו, עם כל המשפחה הגדולה והנפלאה
שאתה ואמא בניתם יחד באהבה ובידיים מלאות. אני נשאר עם כל הזיכרונות היפים שלנו,
הנסיעות הארוכות צפונה ב־GMC
הענקי, שתמיד הצלחת להחנות איכשהו, כי כזה אתה, אלוף.
נשאר עם הסיפורים על המסעות שלך ושל אמא בעולם,
עם התמונות שתיעדת כל כך באהבה, עם הדרך שבה חיית , תמיד במלוא הכוח, עם חיוך, עם
סקרנות, עם לב פתוח.
אצלך, אהבת
החיים לא הייתה סיסמה, זאת דרך חיים. חיית כמו מלך, אבא. חיית עד הסוף, בלי לוותר,
בלי לעצור.
אני חושב על כל השנים שלנו יחד, על כל מה
שעברנו, ומרגיש שאולי לא אמרתי את זה מספיק. אבל בשבועות האחרונים, ליד המיטה שלך,
חיבקתי אותך הרבה ולחשתי שוב ושוב - שאני אוהב אותך.
ואני אומר את זה שוב עכשיו, בכל הלב: אני אוהב
אותך, אבא. אתה תמיד תהיה הגיבור שלי.
עכשיו לך לנוח.
זכית אבא,
זכית לחיות כל חייך לצד אנשים שאוהבים אותך.
תמסור דרישת שלום שם לחברים שלך ושלנו שעזבו לפניך.
ואני,
אני זכיתי בארגז כלים לחיים.
יוסף
עידית, חגית, יוסף ואיריס ומשפחת לוי הגדולה
והמורחבת,
משפחת יטבתה, שצונץ היה חלק בלתי נפרד ממנה
שנים ארוכות, משתתפת בצערכם העמוק. הצער שלכם הוא הצער שלנו.
שמו של "צונץ" ימשיך ללוות אותנו
בחידונים ושאלונים הכרוכים בהוויה המקומית.
שעת הפרידה ממש כאן.
נסיים את החלק הזה עם שיר שבחרו עבורך נעמי
והילדים.
שיר מעט
קצבי. שיר שיש בו גם אופטימיות.
כי נעמי
אומרת שחייבים מעט אופטימיות כדי להצליח להמשיך.
שיר שכל כך
מתאים לצונץ.
שיר של תה
ולימון וספרים ישנים, הרגלים מוכרים שיר של אהבה ובית!
אוהב להיות בבית
מלים: אריק איינשטיין
יש אנשים
שמטפסים על הרים
יש אנשים
שצונחים מגבהים
יש אנשים
שרוכבים על סוסים
ויש כאלה
שגומאים מרחקים
אבל אני אוהב
להיות בבית
עם התה
והלימון והספרים הישנים
כן, אני אוהב
להיות בבית
עם אותה
האהובה ועם אותם ההרגלים
אוהב להיות
בבית
יש אנשים
שצדים נמרים
יש אנשים
שדולים פנינים
יש אנשים
שבונים מגדלים
ויש כאלה
שצמים חודשים
אבל אני...
יש אנשים
שתמיד מחפשים
יש אנשים
שתמיד מגלים
יש אנשים
שהולכים בגדול
לא מוותרים
ורוצים את הכל
