אילנה אביבי
אילנה אביבי
נולדה בשנת 1942 בקיבוץ עין גב שעל שפת הכנרת, למרים וצבי
למשפחת וינדמילר.
הוריה הגיעו מגרמניה והיו ממקימי קיבוץ עין גב
בהתיישבות חומה ומגדל.
אילנה היא האחות הבכורה במשפחה ולה שני אחים-
רענן ונדב.
את ילדותה העבירה אילנה בקיבוץ ואת לימודיה
עשתה בבית ירח. בשנות התיכון עברה אילנה לגור בגבעת חיים, ולמדה תפירה במכללת
רופין הסמוכה.
לאחר סיום התיכון התגייסה אילנה לצבא ותפקדה
כחובשת בשלישות הראשית.
במסגרת
שירותה בשלישות הכירה את מוטקה שסופח מהנח"ל, והאהבה פרחה בין השניים.
מוטקה\ שהגיע ליטבתה במסגרת גרעין נח"ל "רשף",
הקסים את אילנה, שבאה בעקבותיו לקיבוץ.
בשנת 1962
התחתנו מוטקה ואילנה, כמיטב המסורת המקומית ביטבתה של אז, במטע הערבי.
לזוג נולדו 3שלושה ילדים - עפר הבכור, דלית
וגיא.
בשנותיה הראשונות בקיבוץ עבדה אילנה בחינוך
בגיל הרך.
לאחר מכן
עברה לעבוד במחסן האספקה (הכלבו של פעם) ,שם עבדה מספר שנים רב וזכורה לרבים
בקיבוץ כאחת מעמודי התווך של המקום.
במשכנו
הנוכחי של הכלבו עבדה אילנה תקופה קצרה, ומשם עברה למזכירות הטכנית, שגם בה עבדה
מספר שנים רב.
אילנה נאלצה
להפסיק את עבודה במזכירות עקב מצבה הבריאותי שהתדרדר.
ב-13 השנים האחרונות הייתה אילנה בבית שיקומי
במרכז. מוטקה והילדים נהגו לפקוד את המקום על בסיס קבוע, לבקר, ולהיות עוד קצת עם
אמא ככל שניתן.
אילנה ומוטקה גם זכו להקים משפחה לתפארת עם 9
נכדים מקסימים וכשרוניים כל אחד בתחומו -
ליאור, ירדן, בר, שיר, נעם, גפן, אורין, שגיא
ועמית.
נזכור את אילנה,תמיד כאישה פרפקציוניסטית, שתמיד הקפידה על הדברים הקטנים ועשתה את עבודתה בצניעות במסירות אין קץ.
נוחי על משכבך בשלום אילנה יקרה.
עצוב לנו מאוד.
אילנה היקרה, כולנו פה, באנו להיפרד ממך בדרכך
האחרונה.
את נפרדת
מאיתנו, לפני שנים רבות, הלכת והתרחקת – פרידה איטית, ארוכה
ומתמשכת, עצובה וטראגית כל כך.
אבל אנחנו
נזכור אותך אילנה במיטבך, אישה חזקה כצור, חרוצה, קפדנית
ויעילה, כמיטב המסורת עליה חונכת, בבית ה"יקה" של הורייך, מרים וצבי
וינדמילר ז"ל- מהחלוצים שהקימו את קיבוץ עין-גב שעל גדות הכנרת.
גם את, אילנה, היית חלוצה, וביחד עם מוטקה
ירדתם דרומה לערבה, לעין רדיאן והייתם בין בוני ומקימי קיבוץ יטבתה, שהוא בבחינת
פלא אחד גדול. כאן הקמתם את משפחתכם ונולדו הילדים, עופר, דלית וגיא. כאן המשפחה
שלך ממשיכה את דרכך וגם הנכדות והנכדים שלכם.
אנחנו זוכרים שבכל פעם שבאנו לבקר בקיבוץ,
קיבלה את פנינו צנצנת ענקית של עוגיות הכי טעימות שיש ולפחות עוד שלוש עוגות
משובחות. הבית היה תמיד מסודר ומטופח ועטור בשלל כריות, שמיכות ובובות, מעשה ידייך
להתפאר.
סורגת,
תופרת, רוקמת ולא נחה לרגע. כך אני בוחרת לזכור אותך אילנה. שלא לדבר על ניהול
הכלבו המיתולוגי, במשך שנים רבות, כשאת דואגת לצייד אותו במיטב השכלולים.
זוכרת אותך ישרה כסרגל, חזקה מאוד ולא מתפשרת.
מוטקה, אחי וגיסי היקר, ליווינו אותך במסע
הכואב כמיטב יכולתינו. אנחנו כואבים אתך ועם כול בני המשפחה היקרים שלנו.
ימתקו לך אילנה רגבי אדמת הערבה. תמו ייסורייך.
נוחי בשלום על משכבך. היי שלום.
איתן, מיכל וכל המשפחה.
משפחת אביבי יקרים,
הופתעתי אתמול לשמוע על פטירתה של אילנה. יצא
לי לחשוב עליה מעת לעת, כשאני מלווה את אמא שלי בתהליך ההידרדרות שלה.
אני מרגישה
צורך להפרד ממנה במילים אליכם על הקשר שלי איתה.
רבים בקיבוץ היום לא מכירים את אילנה, ובטח לא
את השרות החשוב שנתנה לחברים ובפרט לצעירים, סטודנטים והחיילים כשאילנה עבדה
במזכירות הטכנית והייתה אחראית להזמין את כרטיסי האוטובוס באגד. היא עשתה זאת
בתחושת שליחות גדולה. דובי ואני יצאנו ללמוד בירושלים ב 96. אילנה הייתה תמיד
הראשונה לדעת אם אנחנו מגיעים הביתה לסופ"ש. הרבה לפני ניצה אפילו.
באחת הפעמים התקשרתי להזמין ממנה כרטיסים.
ביקשתי שני כרטיסים לירושלים ליום ראשון
9.3.1997, שעה 7:00
"זה יום
ההולדת שלי" היא ענתה בקול מחויך.
ביום ראשון
בבוקר חיכו לה שוקולד וברכה בתא הדואר. אילנה כל כך התרגשה. היא שיתפה גם את מרים
קסלר (ז"ל) בעניין, שגם היא חגגה יום הולדת באותו היום.
מאז בכל שנה קיבלו שתיהן ברכה וממתק או פרח בתא
הדואר. עוד הרבה אחרי שעברה למוסד הטיפולי המשכתי במסורת הקטנה שלנו. זה היה נושא
שיחה ובסיס לקשר החם שנוצר בינה לביני וגם לקשר שלי עם מוטקה.
אמנם נעלמה לפני הרבה שנים מהנוף המקומי, אבל
תמיד תהיה שמורה בליבי עם זכרונות חמים.
חייה בשנותיה האחרונות בוודאי לא היו פשוטים
לאיש מכם.
אני משתתפת בצערכם על הפרידה הממושכת. כעת היא
תוכל לנוח בשלום.
טל גולדמן
זכרון ילדות שלי (ירדן) ושל אחי בר וגפן –
בתור ילד הייתי מגיע לבקר אותך ואת סבא הרבה,
לפחות פעמיים או שלוש בשבוע, בעיקר כשלא הייתי
רוצה לאכול ארוחת ערב בחד"א, הייתי משנה כיוון בדרך מהבית לחד"א ובא ישר
אליכם.
סבא לרוב היה עובד בגינה בחוץ, ואת, בכורסה
הקבועה מול הטלוויזיה, פותרת תשחצים וסודוקו.
הייתי אומר 'שלום
סבתא' וניגש ישר למקרר לבדוק מה התחדש. אחרי שראיתי שהכל במקומו, עברתי לתחנה הבאה
- מגירת הממתקים, וכשראיתי שגם שם הכל במקום, הייתי סוגר אותה וחוזר לשבת איתך על
הספה בסלון.
תמיד היית
שואלת ומתעניינת בשלומי ובסיפורים שלי מבית הספר והכוללות.
ואחרי שסיימנו את השיחה הקבועה שלנו הייתי אומר
לך "סבתא אני רעב", וישר היית מציעה לי את ה"סטנדרט".
וכמובן שלא יכלתי לסרב.
"סטנדרט" זה טוסט של פיתה, קטשופ
וגבינה צהובה, אבל הטוויסט (ושימו לב לתחכום)- היית מכינה את זה במיקרוגל.
בדרך כלל זה היה מגיע עם אבוקדו מרוסק בצד עם
מיונז ולימון.
הסטנדרט" הפך להיות מושג שגור בלקסיקון
המשפחתי שלנו, הטוסט המפורסם שהיית מכינה לי יום יום.
גם כששאר הנכדים היו מגיעים, היית מציעה להם
סטנדרט והם היו יודעים במה מדובר.
ואז, כשהגיע הרגע ללכת – תמיד היה לי טקס קבוע
נוסף איתך:
הייתי מבקש ממך "משהו לדרך".
ואת, בלי לשאול או להתבלבל, ישר ידעת למה אני
מתכוון – ממתק.
"משהו
לדרך" היה הקוד שלנו – למשהו מתוק לדרך הארוכה... מהבית שלכם עד הבית של
ההורים.
זה היה חלק מהקסם שלך – היכולת להבין בלי
מילים, לתת מהלב, לשמח בלי מאמץ.
סבתא בננה,
כן, ככה אנחנו הנכדים קראנו לסבתא, סבתא הכל
יכולה שלנו. הסבתא החרוצה שלנו, שקמה כל יום ב-05.00 בבוקר לעבודה במזכירות, הסבתא
המגניבה שלנו שהייתה מסיעה אותנו כתינוקות בארגז של האופניים. הסבתא הבשלנית שלנו,
שהייתה המומחית הבלעדית לעוגות גבינה אפויות, מיץ שזיפים ואורז פרסי.
סבתא בננה, שבאופן קבוע, כל יום מול החדשות של
שעה 17:00, הייתה סורגת בובות לילדים.
סבתא שלנו, נזכור אותך חיונית ומתפקדת, יפה
ומטופחת, אוהבת, דואגת וחזקה.
סבתא, אנחנו מבטיחים לך שנשמור על המסורות
והמשפחתיות, נמשיך להכין את עוגת הגבינה שלך בכל שבועות, נמשיך לשמוח ולחגוג,
נמשיך לשמור על סבא היקר שלנו ולדאוג לו גם בשבילך.
סבתא, את יכולה להיות גאה - בנית משפחה חזקה
ומגובשת, 9 נכדים ו-3 ילדים עם הישגים מרשימים, שלמרות המרחק הפיזי, קרובים
ואוהבים בלב תמיד.
אנחנו אוהבים אותך סבתא, הגיע הזמן שלך לנוח –
נוחי על משכבך בשלום,
אוהבים, הנכדים.
אמא שלי,
נולדה וגדלה בקבוץ עין גב, בת ל"ייקים",
קיבוצניקית של פעם.
היתה בה הקשיחות הזאת של דור אחר –
דור של עבודה קשה, של אחריות, של "להסתדר עם מה שיש".
מי שהסתכל עליה מבחוץ אולי לא תמיד
ראה – אבל מי שהכיר אותה באמת, ידע – בתוך הלב שלה היתה רכות גדולה, אהבה אמיתית,
וכושר נתינה אינסופי.
אמא ידעה להעניק בדרכה – בשקט, בצניעות. אני אזכור תמיד איך
בכל מוצאי שבת, לפני שחזרתי לצבא, היא היתה מכינה לי כריכים – לא סתם כריכים, אלא
כאלה עם מחשבה, עם אכפתיות, עם אהבה.
היא תפרה לי שמלות, השקיעה, אפילו סרגה לי שמלה לחתונה של
אח שלה – פרטים קטנים שמראים כמה חשוב היה לה לתת, לגעת, להיות שם.
אבל אולי הכי חזק – היה לראות אותה עם הנכדים. שם באמת הלב
שלה היה פתוח לגמרי. שם לא היה אפשר לפספס – אמא אהבה אותם אהבת נפש, ופינקה אותם
מכל הלב.
נכון, לא תמיד היה קל בינינו. היו גם רגעים של כעסים, של אי
הבנות, של מרחק – אבל תמיד ידעתי, ותמיד גם אמרתי – אמא שלי היא אשה טובת לב.
וזה מה שנשאר אתי היום – הלב שלה. הטוב שבה. כל הדברים
הקטנים שמהם נרקמות האהבות הגדולות באמת.
אמא – תודה על כל מה שנתת. על מה שנראה, וכל מה שלא תמיד
היה קל לראות.
אני אוהבת אותך, ותשארי בלב שלי
תמיד.
יהיה זכרך ברוך.
דלית
דברים
על אילנה, לזכרה,
בשנות ה-60 וה-70 הייתי הקניין ומוביל החלב לאילת, וגם נתתי
שרות למחסן הטכני של אילנה אביבי.
מאד חיבבתי את אילנה על השקט (לא נורא אם תביא מחר...) ועל
היחסים שלה עם החברים.
רצה הגורל ומלחמת יום הכיפורים שינתה תוכניות, ועברנו דירה
לצפון. עם אילנה שמרנו אל קשר, ותמיד הזמינה את דבורה ואותי לביקורים, ומאד שמחנו
לזה – עד שלפתע נכנסה לדמנציה הזו, (17 שנים היתה עם זה).
לאורך השנים התענינו בשלומה, ואף ביקרנו אותה פעם אחת
(כמובן שלא הכירה אותנו), עד שמוטקה, לפני כמה ימים, בישר לנו את הבשורה.
למוטקה, לעפר, דלית וגיא, ולנכדים – שולחים חיזוקים,
ושרק תדעו להנציח את זכרה, וזה יהיה הכבוד שהיא מאד ראויה
לו.
דבורה ופפיש.
