שולה שגיא
שולה נולדה ב 1938 בתל אביב ולאחר 8 שנים נולד
אחיה נתנאל , תני.
בכיתה ג' עברה עם המשפחה לגור בחולון. השלימה
לימודי גננות בסמינר בגבעת השלושה.
הגיעה לקיבוץ עם גרעין מגל וחרב ב' בנובמבר
1957, כחודש לפני ההתאזרחות של יטבתה.
במהלך השנים עבדה שולה בשלל עבודות. היא הייתה
אקונומית, עבדה במטבח, בבית התינוקות ובגן, מספרים עליה שהיה לה כשרון לעשות בשעה
אחת מה שאחרים עשו בחמש שעות לפחות, שהכל אצלה נעשה בסדר מופתי וביעילות רבה.
ביטבתה מעמיקה ההכרות בין שולה לאורי חורזו, הם
נישאים ונולדות להם 2 בנות: טלי וזהר.
בשנת 1966 אורי נהרג בתאונת דרכים.
ב 1973, לאחר תקופת זוגיות קצרה, שולה ופיץ
נישאים ורותם נולד ובמהלך השנים שלאחר מכן שבים ליטבתה יואב ואורי שגיא.
אט, אט הצטרפו נכדים, והקן של שולה ופיץ התרחב,
והפך למרכז משפחתי חם ופעיל. כשרון אפיית העוגות של שולה, חוש ההומור שלה, האהבה
למוזיקה, לטיולים, צבירת חוויות ובעיקר אהבתה לפיץ, או כפי שהיא קראה לו "יוסף",
כל אלו ועוד היוו רקע לחייה עד אתמול בבוקר, כאשר לפתע עצר ליבה והיא נפרדה ממנו,
מהם ומאיתנו.
שולה, חברה יקרה,
אני מופתעת שככה הלכת מאיתנו, וגם חושבת שכל כך
מתאים לך ללכת בלי מהומה, ככה בשקט, ביעילות, ומתנחמת שלא סבלת הרבה.
חברות ארוכת שנים נרקמה בינינו. חברות שעוברת
דרך רותם, שהייתי גננת שלו, לפני שנים רבות.
חברות שיטבתה משובצת בה: הליכות בבריכה בקיץ,
בשעות בוקר מוקדמות חמות ולא מרחמות, פגישות על השבילים כשאת נשענת על האופניים
שלך ופגישות ארוכות מתחת לפרגולה שלכם.
חברות שהלכה
והתהדקה גם כשפיזית התרחקתי.
בעיני שולה שייכת לדור נפילים, נותנת תחושה בית
וביטחון, בלי פוזות.
ככה פשוט.
ככה פשוט
נרקם ביננו קשר אמיץ – למרות הבדלי הגיל
והשנים.
טלפון אחד
ממך והייתי גולשת אלייך מהגבעה לשיחות ארוכות על הילדים, על הנכדים, על הקיבוץ, על
החיים.
פגישות מתחת
לפרגולה, במרפסת שלכם, על צנצנת העוגיות המתמלאה כאילו מעצמה.
חוויות
משותפות של נסיעות לחו"ל, של ימי ההולדת, סתם נסיעות בערבה ולאילת.
ובשנים
האחרונות בשיחות טלפון ארוכות.
כל כך אהבתי את הקרבה, את הדאגה והאיכפתיות
שלך, את האינטימיות השמורה שהייתה לך.
היית עבורי חברה קרובה, אמיתית וכל כך מדויקת לי. היה לך לב ענק ומאד צנוע עד שנדם.
היית לי חברה חכמה, יודעת ספר, קוראת אדוקה, גם
בשעות של כאב היתה בך מזיגה של אופטימית ומציאות, בתמהיל מיוחד לך. מעולם לא ריחמת
על עצמך, או על היקרים לך. ידעת בחייך כאבים, פרידות, והתמודדת בפשטות, בגבורה
וללא פחד או רחמים.
נוחי בשלום אחות גדולה ואהובה.
נירה ואלה
שׁ וּ לָ ה
היא קראה לו יוסף
והוא קרא לה שו
ּ{
עם שורוק }
ביחד הם היו שולה ופיץ
ועכשיו הם כבר לא.
בשנות ה 70 ביטבתה
הבית של שולה ופיץ בקצה השורה
היה בית קצת אחר.
שולה הביאה את טלי וזוהר
ופיץ את יואב ואורי
והדבק שחיבר את כולם היה רותם
בן הזקונים, שהוא של שניהם.
שולה הייתה אופה
כמו שאריק איינשטיין היה שר.
הכי טעים ובלי מאמץ בכלל.
על השיש של שולה תמיד היו
צנצנות זכוכית. לא אחת ולא שתיים.
הן תמיד היו מלאות ומתרוקנות במהירות
ערבוב טעים במיוחד של מלוח ומתוק.
וכל שנה היו בחנוכה את הסופגניות של שולה.
אני הייתי רק מחכה לרגע שאפשר לדלג
לבית בקצה השורה,
כי אצל שולה היו הסופגניות הכי שוות - בדיוק
בגודל הנכון והביס המושלם
כשהיית פוגש את הריבה הכי הכי שיש.
שולה הייתה הקיבוצניקית הכי עירונית שהכרתי.
היא הייתה חלוצה של ממש
מגרעין מגל וחרב.
הגרעין הזה שהקים את יטבתה
והפך אותה למותג שהוא.
ומצד שני' כששאלו פעם את שולה
מה הדבר שהיא הכי אוהבת ביטבתה
היא אמרה:
המטוס לתל אביב.
כי שולה תמיד ידעה להנות ממנעמים של עיר.
שולה אמרה על עצמה שהיו לה חיים פשוטים
של הקמת בית ומשפחה וילדים
ומי שיודע, יודע
שחיים פשוטים לא היו לה
וששולה ידעה בדרכה
להיות הבית הכי מיוחד ולא מובן מאליו שיש.
כשנכנסת לבית של שולה ופיץ על הקיר מצד
שמאל תלויות מלא מלא תמונות ממוסגרות בפשטות בהמון גדלים. ובתוכם
הפסיפס הכל כך מיוחד הזה, של הבית של שולה ופיץ.
ויש שם את
כולם על הקיר הזה - את כל אלו
שישנם וגם את אלו
שאינם.
אצל שולה שולחן האוכל פתוח לרווחה.
בקצה האחד יש את עיתון הארץ, ובקצה השני
חלה, מרגרינה, זיתים.
וזה תמיד היה הכי פשוט והכי טעים בעולם.
היו שנים שהייתי נכנס לבית של שולה ופיץ קצת נבוך
וקצת לא יודע מה לעשות, כי ככה זה כשנכנסים לבית שיש בו המון
עבר והווה,
שמתערבבים ביחד עם אובדנים
שאבדו וחיים שצמחו.
בפעם האחרונה שהייתי בקיבוץ, קצת לפני
שהרמנו קלאץ׳ חזרה צפונה, נכנסתי להגיד
שלום.
פיץ לא פה, שולה אומרת לי
ואני אומר לה שאני שמח שהיא פה.
תשב, שולה אומרת לי, ושואלת מה שלומי
וככה לאיטה, מתפתחת לה שיחה
כזאת שאפשר רק עם שולה -
שקטה נינוחה, מתעניינת.
ובעיקר מקבלת אותך ככה כמו שאתה
במין פשטות טבעית שהייתה בה, בשולה.
וזהו' כבר אין שולה.
היא עברה לעולם אחר.
והבית שהיא בנתה ביחד עם פיץ
היה ביום חמישי אותו הבית.
עם פיץ
וטלי ופול
וזוהר ואורי ורותם ודפנה
וכבר יש ילדים, ונכדים ונינים.
היה בו משהו כל כך חסר
לא היה בו את שולה.
עדו לביא
שולה
דברים לזכור ולנצור
פסח 1974 -
אנחנו עוברים לבית שלכם, מתמקמים ביניכם לבין לבקו. ומאז, משך 51 שנים, נרקמת בינינו מערכת יחסי
שכנות, חברות ושותפות גורל.
אנחנו נוסעים
- ואת שומרת לנו את הבית, מאמינה שנחזור.
את נוסעת לחדר לידה ללדת את רותם, אני שבועיים אחריך. החברות שנוצרה בין הילדים
נשמרת מאז ועד היום.
את יודעת שדרורי מגיעה, יודעת מה היא אוהבת -
נכון, רולדות ועוגות נוגה. אספקה אינסופית לאורך השנים.
ובאותו עניין הקצפיות. כן, הקצפיות שהיו
מופיעות על שולחננו עת בוא הנכדים.
ספרים - אהבת לקרוא. היה לך טעם נפלא בבחירת
הספרים, ואני לא הייתי צריכה לחפש ספר טוב, תמיד דאגת לשתף ותמיד קלעת.
ארוחות שבת עם פרוסות החלה וחבילת המרגרינה
שהייתה מוכנה לפיץ.
ארוחות חג משפחתיות על הדשא - כולנו יושבים יחד כמשפחה אחת.
נר ראשון של חנוכה, אין אין אין כמו הסופגניות
שלך.
ימי שישי אחרי ארוחת הצהרים, ישיבה ממושכת על
הדשא, שיחות אל תוך השבת.
שיחות ארוכות שקיימנו, כולל זו האחרונה ביום
שלישי בה תיארת באופטימיות את ההליך שיביא לך את המזור.
נתגעגע אליך מאד,
נתנחם בזכרונות.
עירית הררי
הללויה – לאונרד כהן
שמעתי
שדוד הנעים
אקורד
פלאים לאלוהים
ושאתה
שונא תווים ידוע.
אקורד
עגום ומסתורי,
מינור
נופל, מז'ור ממריא,
ומלך
מבולבל שר הללויה.
הללויה,
הללויה, הללויה, הללויה.
אני
זוכר, לפני שנים,
לחשת
לי מה קורה בפנים,
אבל
עכשיו המעבר מנוע.
ואיך
הייתי פעם נע
בתוך
תוכך עם היונה,
ואיך
נשמנו יחד הללויה.
הללויה,
הללויה, הללויה, הללויה.
אולי
נשאתי שם לשוא,
אני
לא ממש זוכר עכשיו.
האם
זה משנה לך מדוע,
בכל
מילה ושם יש אור,
ולא
חשוב אם המזמור,
הוא
שבר או שלמות של הללויה.
הללויה,
הללויה, הללויה, הללויה.
כל
השליחים שלי חזרו,
ליבי
שתק ידי דיברו,
דברי
היו אמת או תעתוע.
וגם
אם השתבש הכל,
ולאלוהי
אשיר בקול,
ואז
מתי אשיר לו הללויה.
הללויה,
הללויה, הללויה, הללויה,
הללויה, הללויה, הללויה, הללויה.
