מנחם נולד בשלושה בנובמבר 1947,זמן קצר לאחר שהוריו ואחיו הגיעו ארצה בעלייה בלתי לגאלית.  המשפחה שוכנה ברחובות, ולאחר שאביו התגייס לצבא  עברו למעברת פרדס רוזנבלום. תנאי המחייה של ההורים במעברה היו קשים, אבל מנחם זכר את ילדותו שם כמאושרת. נכון ,הייתה עמידה ממושכת בתור ללחם,  אבל היו השטחים הפתוחים והפרדסים מסביב שהיוו לו מרחב להרפתקאות וחופש.

הוריו של מנחם עבדו קשה לפרנסתם בעבודות מזדמנות ובחייטות ביתית. בחריצות ובהתמדה של שני ההורים, הלך והשתפר מצבם. לאחר תשע שנים בצריף במעברה ששימש להם בית ובית מלאכה, עברו לרמת גן.

 

מנחם הצטרף ל"נוער העובד והלומד" וחלם כבר אז על קיבוץ. החיים בעיר היו זרים לו. בגיל שש עשרה, כנגד רצונם של הוריו, עבר להתחנך בקיבוץ עין גב. גם בשנים אלו שמר על קשר עם חבריו בתנועה, אבל בחר להתגייס עצמאית לחיל השריון. חשוב היה לו לשרת שרות משמעותי.

 

לפני מלחמת ששת הימים, במאבק נגד סוריה על מקורות המים, שרת מנחם ביחידה שעסקה בחריש בטרקטור משוריין ומשכה אליה את אש הסורים. לעיתים, חשופים לאש סורית צולבת המשיכו עבודתם.

כשפרצה מלחמת ששת הימים הוא נלחם בחזית הירדנית. כחודש לאחר המלחמה עלה הטנק שלו על מוקש  הוא נפצע, אושפז וסיים את שירותו  הצבאי בבית החולים.

 

בסוף 1968 הצטרף לחבריו מגרעין "עובדה" ביטבתה. כאן פגש את אהבת חייו, מלכה, והם הקימו פה את ביתם. מנחם עבד במחלבה כמפסטר. משפחתם התרחבה  וב-1971 נולדה שגית.

משפחת רגב החליטה לנסות את מזלה בצורת חיים שונה ועברה לחצבה, שם נולד שי, ואחר כך לכפר הירוק לעבודה חינוכית אז נולד עדי, ומשם למושב בקעות בו החזיקו במשק חקלאי.

 

שבע שנים אחר כך, מלכה ומנחם שבו ליטבתה והתקבלו לחברות. אל שלושת ילדיהם נוספה רעות. מנחם חזר למחלבה. הוא  מילא בקיבוץ תפקידים שונים, ביניהם: מרכז חבי"ב, מרכז המסגרייה, רכז ועדת עבודה, ועדת חברים ועוד..

החיים בקיבוץ היו משמעותיים מאוד בעבורו. ילדיו גדלו, נולדו לו חמישה נכדים שהסבו לו אושר.

למרבה הצער תקפה אותו מחלה קשה שלא הצליח להשתקם ממנה. באו שנים ארוכות של סבל, שבהן התמודד עם מחלתו אבל שמר על רוחו הטובה והקפיד שלא להתנתק ממעגל החיים הקיבוצי. מלכה הייתה תמיד לצדו במסירות אין סופית ומנחם היה אסיר תודה לה. תמיד חזר והדגיש את מזלו הטוב שהפגיש ביניהם וסיפר את שבחיה לכל שומע.

כשהיינו שואלים:  "מה שלומך מנחם?", היה עונה בחיוך שובב "תשאלו את מלכה".

 

מנחם יקירנו, יחסר לנו מאוד מאור הפנים והחביבות שבה קידמת תמיד את פנינו. כל בחור היה יינגלה  וכל אישה מיידעלה, וכשזה נהיה קצת לא תיקני, התחלת לברך ב"שלום נערה" ו"מה שלומך נער".

נזכור אותך כחבר קיבוץ מסור וחרוץ, כאיש תאב דעת, קורא ולומד, בעל דעות הומניות מוצקות. נוח על משכבך בשלום. 

קדיש

​

 

יִתְגַּדַּל שֵׁם הָאָדָם יִתְעַלֶּה פֹּעַל חַיָּיו וְיִתְבָּרַךְ בְּזִכְרוֹנֵנוּ

 

עַל צְרוֹר מַעֲלָלָיו בִּימֵי חֶלְדּוֹ וְעַל הַמַּעַשׂ שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לְהַשְׁלִימוֹ.

 

עַל הַחֲלוֹמוֹת שֶׁנִּטְּווּ - וְנָמוֹגוּ

 

וְעַל סְגֻלַּת יְקָר וְאַף חֻלְשַׁת אֱנוֹשׁ שֶׁנָּגוֹזוּ מִבַּעַד לַדֹּק הָעַרְפִלִּי שֶׁל הַזְּמַן.

 

יַזְהִיר זֵכֶר הָאָדָם וְהֵדֵי חַיָּיו כְּזֹהַר הָרָקִיעַ בְּלִבֵּנוּ וּשְׁמוֹ לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן

 

כִּי מוֹתַר הָאָדָם הוּא הַזִּכָּרוֹן מֵעֵבֶר לִמְחִיצוֹת הַזְּמַן.

 

לֹא בַּחֹשֶׁךְ שְׁמוֹ יְכֻסֶּה. צַוּוֹ הֶמְשֵׁךְ הַחַיִּים יַצְמִיחַ פֻּרְקָן לִכְאֵבֵנוּ הַמְּשֻׁקָּע.

 

הַזְּמַן בְּמַהֲלָכוֹ יְרַחֵם. וְנִנְצֹר אֶת כָּל פְּרִי חַיָּיו לְיָמִים רַבִּים.

 

יִתְגַּדַּל וְיִשְׁתַּבַּח. יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם, לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ.

 

 

קדיש נגבה

שלום סמיד

 

 

מנחמקה,

 

כל כך הרבה שנים היינו שכנים דלת ליד דלת. היינו כמשפחה.

חגגנו, אכלנו, גידלנו ילדים ונכדים, שנים של שכנות מופלאה.

 

ראינו בצער את בריאותך מידרדרת בשנים האחרונות, ליוינו אותך, ואת מלכה שסעדה אותך בנאמנות אין קץ בטיפולים ובאישפוזים.

בלית ברירה, ותחת מחאותיך, עברתם לנווה פרה לדירה מותאמת לצרכיך.

"בואו תעברו איתנו ותגורו על ידנו", אמרת לי בכל פעם שנפגשנו. הבטחתי לך שהמרחק לא יפריע לקשר שלנו.

 

כל כך הרבה שמות חיבה עברו בינינו:

אתה נקראת אצלנו- נֶשֶׂרְקֶה

ליורמי קראת - יִינְגָלֶה

לי קראת - שׂוּכֶנְתֶה

 

ובכל פעם שנפגשנו, כולל הפעמים האחרונות שבקרתי אותך אחרי הניתוח - שאלת את השאלה הקלסית בהומור שלך: מי את? מניין את מוכרת לי? ושנינו צחקנו ...

 

נשרקה – מנחמקה - תחסר לנו ,

למלכה- שהקדישה את כולה לטיפול בך,

ולכל משפחתך

 

נוח על משכבך בשלום,

 

עדנה

 

אחי.

 

בסתיו 1947 הגחת לעולם, בבית החולים ברחובות, שבועות ספורים לאחר שהגיעו הורינו לארץ ישראל. אח לאחינו הבכור - בינם.

 

אמא קראה לך על שם סבה, מנדל פרכטר, אשר נורה בגבו אל מול בורות ההריגה בעיירתו- לובומל, על ידי המרצחים הנאצים, בדיוק 5 שנים לפני כן, בהושענא רבה. 

 

מנדל, איש ציוני היה. את ערכי הציונות הנחיל לילדיו, ששניים מהם זכו להגיע לארץ. אחד מהם הוא סבא ברוך, אותו אני לא זכיתי להכיר (הוא נפטר כשהייתי פעוט בן שנתיים), אבל אתה ממש הערצת אותו (כך, לפחות, עפ"י הסיפורים ששמעתי ממך).

 

ערכי הציונות ואהבת הארץ המשיכו במשפחה מדור לדור, ובבוא היום, לקחת את מקל השליחים אליך בגאווה. כבר בתור ילד דיברו אליך רגבי האדמה בהתיישבות העובדת, יותר מש...משלמת הבטון של העיר. ביצרון, ביתם של דוד יעקב ודודה טובה, הפך לביתך השני (ויש שיאמרו, שאולי אפילו הראשון), וילדיו אורי, דליה, יהודה וציפי, הפכו לאחיך. אורי הפך להיות מודל הערצה שלך, ובגיל 16 החלטת שהגיע זמנך להגשים את ייעודך, והצטרפת אליו לקיבוץ עין גב.

 

לאחר השירות הצבאי בחיל השריון, ופציעתך במלחמת ששת הימים, המשכת את מסעך בהתיישבות העובדת, וירדת ליטבתה, שהיה אז קיבוץ צעיר. שם הכרת ש"שינית יפה, מקיבוץ אושה - מלכה.

לאחר חתונתכם שיניתם את שם משפחתכם, ונודעתם כניקי ומיקי רגב.

 

כשנולדה שגית, בתכם הבכורה, סירבתם למסור אותה לידי החינוך המשותף, שהיה נהוג אז בקיבוץ, והחלטתם לעזוב את יטבתה, אך לא את ההתיישבות העובדת. עזבתם את הקיבוץ שאהבתם, אך הקיבוץ לעולם היה בליבכם. בשום מקום אחר לא הרגשתם בבית כמו שהרגשתם ביטבתה. נדדתם ממקום למקום, תוך שאתם מגדילים את משפחתכם הגרעינית. במושב חצבה נולד שי. אחריו נולד עדי, בכפר הירוק. ולאחר עוד תחנה אחת במושב בקעות (ולאחר שיטבתה החליטו לוותר על הלינה המשותפת ולעבור ללינה משפחתית) חזרתם לכור מחצבתכם - יטבתה. שם נולדה רעות - בת הזקונים שלכם.

 

ובנימה אישית:

שני אחים היו לי: בינם ומנחם.

לפני כ-6 שנים חלו שניהם. אחד בלוקמיה כרונית והשני בתסמונת גיליאן-ברה.

למרות המרחק הגאוגרפי, השתדלתי לבקר את שניהם בצורה סדירה (ככל הניתן), מתוך ידיעה, שבכל פעם שאני פוגש אותם, זו עלולה להיות הפעם האחרונה שאראה אותם.

לפני כשלוש וחצי שנים נפטר בינם. נשארנו, מנחם ואני, רק עם הזיכרונות. מנחם הרבה לספר על בינם בכל פעם שנפגשנו. הוא מאוד התגעגע אליו.

היום מנחם מצטרף לבינם, ואני נשארתי ללא אחים לחלוק איתם זיכרונות משותפים.

אני מבטיח לך, מנחם, שהזיכרונות המשותפים שלנו ימשיכו להדהד גם לאחר מותך. משפחתי תמשיך לשמוע את הסיפורים הללו עד יומי האחרון.

 

ולך- מלכה:

כשהכרנו, הייתי ילד קטן. ביתכם (באשר היה) היה לי ביתי השני, כפי שביצרון היה ביתו השני של מנחם. את משיכתי לרגבי האדמה קיבלתי מכם. בלא ידיעתכם, התוויתם את מסלול חיי, ועל כך אני מודה לך. אני מבטיח לך, שהקשר המיוחד שנוצר בינינו עם השנים, ימשיך גם כשמנחם לא איתנו.

 

עופר

 

אבא אהוב, מאז שלשום צפים הזיכרונות.

 

היחסים בינינו לא היו פרסומת לקוטג'. היית איש פרוע וחסר פשרות ואני כנראה ירשתי את התכונה הזו ממך. לא פעם הגיצים בינינו איימו להפוך לשרפה.

 

באחד מזיכרונותי  - אני בת שש במושב בקעות, ואתה מלווה אותי להסעה של בית הספר. הסתכלתי מהצד בבלורית הפרועה שלך ובבגדי החקלאות המסמורטטים, והתביישתי.  רציתי שיהיה לי אבא שמסתרק לפני שהוא יוצא מהבית. אבל כמה שהתביישתי בך ככה גם הערצתי אותך. את הידענות, השנינות, ההומור השחור שלא פעם השאיר את המאזינים פעורי פה. 

 

כל תפקיד שלקחת על עצמך בקיבוץ התמסרת אליו כמו גבר מאוהב: במחלבה. בימים של תקלות במכונת השוקו היית נשאר למשמרות של 18 שעות.

כשריכזת את חברת הילדים התמסרת אליהם והם אליך. כולם היו ילדיך. בערבים הם היו עולים אליך לרגל, לשטוח את חיבוטי גיל ההתבגרות שלהם. ואני הקטנה מכיתה ד', הסתנוורתי מאבק הכוכבות שיושבות אצלנו בסלון – תמר גולדמן, נטע אלוני, סער ארצי.

כשעבדת בערדג, כל השכונה הסריחה מדגים. דברת על דניס בעיניים בורקות כמו על ילד חדש שנולד לך. ולא פעם ההתמסרות הטוטאלית הזו נגמרה  בפציעה. התקשיתי להכיל את הפאטליות הזו. הרגיז אותי שאתה שוכח לשמור על עצמך.

 

ידענו מאבקים ופיצוצים עד כדי כך שבגיל 18, יום אחרי הבגרות, עליתי על האוטובוס לתל אביב כדי לשמור ממך מרחק. ואתה, בכל מעבר דירה שלי, התייצבת במסירות עם תיבת הכלים המשוכללת שלך, תיבת הקוסם שהפכה כל חורבה ששכרתי לבית.

 

בשבת האחרונה, ממש לפני שבוע, כשבאתי לבקר, היה משהו אחר בינינו. שנינו הנפנו דגל לבן– ישבתי לידך, החזקנו ידיים, הבטנו אחד לשני בעיניים מקרוב והיה רוך והייתה הקשבה. דברת על החיים בלשון עבר – אמרת שאהבת את אמא, את האנשים בקיבוץ, את ההרצאות בשקמה. ואני אמרתי לך רגע אבא... למה אתה כבר מסכם? אבל אתה כנראה ידעת למה. נזכרנו איך היית חג סביב עגלת הבשר בחדר האוכל כמו נשר שעט על הפגר. עוד סיבוב ועוד סיבוב. אמרת לי: זהו, אני כבר לא טורף.

 

סיפרתי לך בגאווה על העלייה המוצלחת של עמליה לכיתה א' – השווצתי בתעודה שלה והקשבת ברוך, בצלילות ובגאווה. רק אהבה הקשבה וחמלה היו בחדר בשבת האחרונה. כשנפרדתי ממך לפני שנסענו, הבטחתי שנחזור בהקדם ואמרת שאתה כבר מתגעגע. גם אני אבא, כבר מתגעגעת. 

 

שגית