חסר רכיב

ורדה גשייט

ורדה גשייט
י"ז ניסן תש"י - כ"ז סיון תשפ"א
4/5/1950 - 9/5/2021




נאספנו כאן, ורדה, ליד קברך להשמיע דברי פרידה אחרונים.

 

עומד כאן ציבור גדול של חברים ובני משפחה, בכאב ובאבל לטמון אותך בין רגבי אדמתנו.

היום את נאספת. ואנו באנו לזכור ולהזכיר כי היית עמנו בביתנו הקיבוצי.

 

ביתנו מלווה בצער את משפחתך - דרור ורן, בנייך. את אחיך שבא לחלוק לך כבוד אחרון. צר לנו.

 

כשנולד אדם - עולם מלא נברא: לחיות, לעבוד, לאהוב, לכאוב, לרצות.

משנפטר אדם - עולם שלם כבה.

חיי אדם הנמשכים מלידה עד הקבר בו ייטמן - חיים מלאים המה.

 

חיית את חייך במלא יכולתך שלך. וכעת משתמו חייך את חולקת קבר עם אהוב נעוריך, אבי שני בניך, צביקה גשייט - ייזכר לטוב.

 

בעת פרידה יאמר כל אחד בליבו: אם חטאנו לך - אנא מחלי לנו.

אם נשאנו שמך, ולו פעם אחת, בדבר דופי - סלחי לנו היום.

לטובה נזכור אנו אותך...

 

נאספים אנו כאן - להיפרד, להביע תנחומים כנים לבני המשפחה.

שאי ברכת שלום אחרונה. שלום ומנוחה לעפרך.

 

הלה אילן

 


ו ר ד ה

 

הקשר שלי עם ורדה החל לפני 4 שנים כשהגיעה לגיל 67 והצטרפה לגיל השלישי.

 

פגשתי אישה דעתנית וחזקה שרוצה להשמיע את קולה ושיקשיבו לה.

היא סיפרה על ימים רחוקים ויפים, כאשר הייתה צעירה ואהובה. על צביקה שלה, שהיה בעיניה האדם הכי מושלם בעולם: טוב לב, סבלני, חרוץ וחכם, שאהב אותה, דאג לה ושמר עליה מכל רע.

היא סיפרה על הילדים האהובים שלה, על הנכדות המוכשרות, כמה שהיא אוהבת אותם ומתגעגעת, אבל העיקר שיהיו בריאים ושיהיה להם רק טוב.

 

ורדה ניהלה סדר יום קבוע ונוקשה: בשעה קבועה הולכת לכלבו, לקנות את הדברים הקבועים שלה, בשעה הקבועה הולכת לחדר האוכל לקחת אוכל הביתה, אוכלת בשעה קבועה מאכלים קבועים. שותה קפה ומעשנת עוד סיגריה ועוד סיגריה.

גם כשביקשנו לעזור לה בניקיון הבית או בליווי והסעות לטיפולים, הסכימה  -אבל רק בתנאים שלה.

 

קבוצת הבנות שניגנו עם טוביה והיו נפגשים לאורך שנים באופן קבוע, הייתה מסגרת חברתית נעימה וחשובה עבור ורדה והיא הקפידה להגיע ולהשתתף בנגינה הקבוצתית.

 

אני גם יודעת שלאורך השנים היו בעלי תפקידים רבים בקיבוץ, שהיו בקשר קרוב עם ורדה, ליוו אותה ועזרו בכל מה שהיה נחוץ. הצוות הרפואי שלנו נענה לכל קריאה בכל שעות היום וטיפל בה במסירות ובסבלנות רבה.

והיו גם חברים טובים ורחומים שנרתמו לעזור לה, ולהפיג ולו במעט את בדידותה.

 

לפני שנה וחצי חלה התדרדרות מהירה במצבה הבריאותי. ניסינו לתת עזרה כאן במסגרת של הבית, אבל זה לא צלח ובהחלטה משותפת עם הבנים, נמצאה לורדה מסגרת אשפוז ב"גיל-עוז" שבפתח–תקוה.

 

דרור ורן יקרים. עברתם תקופה קשה, בה ראיתם את אמא שלכם סובלת וכואבת וניסיתם מאוד לעזור.

עכשיו זה נגמר, אין סבל, אין כאב ונשאר רק צער וגעגוע.

 

רוצה לחזק אתכם בשם כל בית יטבתה שהוא גם הבית שלכם.

 

עידית עוגן

 

 

דברי פרידה

 

ורדה יקרה,

 

אני עוד זוכר אותך כילדה קטנה, עם תלתלים זהובים, מפונקת ומופלית לטובה בבית ההורים שלנו.

 

לאורך השנים הייתי גאה באחותי הצעירה, על הדרך שעשתה ושהלכה בלימודים בעקבותינו, גם לאותו בי"ס תיכון, וחפשה להשתמש בספרים שאנחנו – אחות הגדולה ואני – למדנו מהם.

 

בשנים הטובות שלך ביטבתה, שמחנו לנסוע רחוק מאד, כדי להפגש קרוב מאד בקבוץ וליהנות מהשעות ביחד אתך ועם צביקה, ומאד הקפדנו לבקר מספר פעמים בשנה, יחד עם הילדים שלנו.

 

כאבנו אתך את הבעיות שהיו לך במשך השנים, וכמה שאפשר ליווינו אותך בשנה האחרונה, שהיתה שנה של מגפה, סגרים ובעיות נוספות.

 

שלום לך אחות יקרה, תנוחי בשלום מכל הבעיות והטרדות, ותשמחי להפגש עם צביקה הטוב,

ותהיי מליצת יושר עלינו ועל כל הסובבים אותנו, בעיקר בימים אחרונים אלו של קושי כולל וכללי.

 

אחיך אברהם

 

 

 

אילו יכולתי

מלים: אהוד מנור

שרה: ריקי גל

 

אמא,
שיר הערש ששרת מזמן רודף אותי, לאן אברח, לאן?
אילו יכולתי, הייתי שוכחת איך באתי לכאן.

אמא,
לא אוכל להימלט מכישופך, עיני חשכו פתאום.
אילו יכולתי הייתי חוזרת אלייך היום.

אמא, הו אמא,
איך בדמי, בעמקי נשמתי, דעתך נחושה.
אמא, הו אמא,
את וגם אני, בשנאה ואהבה, בין כוח וחולשה.

אמא,
איך רציתי שתחבקי ותלטפי ותאמיני בי,
אילו יכולתי הייתי עוקרת אותך מליבי.

אמא,
אין לי בית בחדרי, במיטתי, ואין לי מנוחה
אילו יכולתי הייתי בוכה עוד דמעה מלוחה.

אמא,
את יודעת, אני זקופה וחזקה, כמוך בכל מצב,
אילו יכולתי, הייתי רוצה להודות לך עכשיו.

אמא, הו אמא,
אילו יכולתי הייתי בוכה עוד דמעה מלוחה.
אמא, הו אמא
אילו יכולתי הייתי רוצה להודות לך עכשיו.

 

 

להודות לך על כך שלמדתי ממך לא מעט.

מאז אהבת חייך, אבא, הלך מאתנו, אתגרת אותנו לא מעט.

 

-         כשהיית עצובה, למדתי להראות לך את הטוב והאופטימי.

-         כשבעיניך ראית רק מכשולים, למדתי לחפש ולמצוא רק פתרונות.

 

אך שני דברים טרם למדתי  - ולי זו צוואתך:

 

הראשון: אהבה אין קץ לאבא.

גם אני אהבתי את האיש. אבל אנחנו יודעים שהיו בו גם חסרונות. אך בעיניך: "רק חיימקה שלי מצדיע ביד שמאל" וכולך גאה.

האהבה הזו, שבעיניים פקוחות הלכת כעיוורת עם האיש המקסים הזה... ממש רואיה להערצה. היית לו כמעין אנרגיה שנסך בו רוגע ובטחון.

 

השני:

הוא הבחירה שלך, לאחר לכתו, להשאר במצב נפשי ירוד – ובשלב מסוים להפסיק להלחם.

 

מה מביא אנשים להתרומם מתהומות הנפש לאחר אובדן גדול, כאובדן אדם קרוב, להתרומם כעוף החול ולנסוק – ולאחרים, במצב זהה – להרים ידיים ולהצהיר שהעתיד מאחוריהם?

אני לא יודע עדיין, אבל אני סקרן לגלות, להבין, אך גם להטמיע ולבצע.

שכן, אחרי כל ירידה טבעי שתבוא עליה. אחדים מזהים אך מוותרים ומחפשים עוד ועוד ירידה.

אחרים מזהים, מבינים שבעליה לא קל, אך זוהי הדרך לפסגה.

אלמד זאת לא רק בשבילי ובשביל השחקנים שלי.

שכן אנחנו עומדים במבחן לפחות אחת לשבוע – נצחון או הפסד?

לכף חובה או לכף זכות?

והתאוששות מהפסדים קטנים, תכין אותנו טוב יותר להפסדים גדולים.

מכיון שאנחנו מהסוג שמעז, חובה עלינו שלא פעם נפסיד.

ואני אלמד את זה גם בשביל הקהילה המדהימה הזו שנקראת קבוץ יטבתה. (כן, כן, "והברושים ירכינו ראש"...)

מהטיפול המסור בתחילת התהליך ועד התאגדות ועזרה הדדית בימים אלה.

כל מי שהיה מעורב, נתן תחושה של שותפות גורל ורצון אדיר לסייע.

 

אמא,

השארת אותנו עם שיעור מאלף על אהבה, עם עבודת בית כיצד לקום חזקים משנפלנו.

את יכולה להיות גאה בחמש הנכדות הנפלאות שלך, ואני מקווה שבשני הבנים שלך.

ולא פחות גאה בקבוץ שלך, אליו הגעת לראשונה לפני מעל 52 שנה. בקבוץ המפואר הזה שמחבק אותנו אל לבו ומבטיח שנלך בדרככם, דרך האהבה שלך, והדרך – דרך ארץ של אבא.

 

נוחי בשלום על משכבך

רן



הִיא חוֹזֶרֶת אֵלַי בְּכָל עֵת אִישַׁן בַּחֲלוֹמִי

 

וַאֲנִי אוֹמֵר לָהּ בָּרוּךְ שׁוּבֵךְ, בֵּינְתַיִם שְׁבִי,

וְהִיא מְסַדֶרֶת אֶת הַכַּר, כְּמִנְהָגָהּ,

שֶׁהֲרֵי אֵין זֶה טִבְעִי שֶׁאֵם לֹא תְּסַדֵּר אֶת כַּר בְּנָהּ

וְכִי הַבֵּן יִהְיֶה זֶה הַמְסַדֵּר אֶת כַּר אִמּוֹ

וּמוֹחֶה זֵעָתָה הַקָּרָה וּמַחְלִיק אֲנִיצֵי שְׂעָרָהּ

וּמַחֲזִיק בְּיָדָהּ הַקָּרָה וְאוֹמֵר אַל תִּרְאִי

הַמָּקוֹם שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת אֵלָיו, מִמֶּנּוּ לֹא תַּחְזְרִי

רֵיקָם כְּמוֹ שֶׁחָזַרְתְּ פְּעָמִים כֹּה רַבּוֹת

כִּי הַמָּקוֹם שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת אֵלָיו אֵין בּוֹ תִּקְווֹת

וְלֹא אָבְדָן, חֲרָטָה וָצַעַר, אַף לֹא כְּאֵב אֵם,

הַמָּקוֹם שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת אֵלָיו לֹא חָסֵר דָּבָר. הוּא מָקוֹם שָׁלֵם.

 

 דברים שנאמרו בהתכנסות ביום כיפור תשפ"ב

  ורדה גשייט חיה כאן לבדה.

 בכל בוקר הייתה שותה קפה שחור, מעשנת סיגריה, פותחת את דלת ביתה ומגרשת את החתול שבחר לישון דווקא על הקלנועית שלה.

 פתחה את הרדיו כדי לשמוע צליל של דיבור או שיר מתנגן בבית הריק שלה,ואז ישבה ועישנה עוד סיגריה.

 היא הלכה למרפאה לספר על הכאבים הישנים שלה ועל הכאבים החדשים שחשה ושאולי יש להם תרופה שתרגיע.

 הייתה יושבת שעות רבות מול הטלוויזיה, עם כוס קפה שחור, סיגריה וצלוחית של גרעינים שחורים שכל כך אהבה לפצח.

 ורדה אהבה להיזכר ולספר על הימים שבהם למדה, עבדה, גידלה ילדים וחיה בזוגיות מגוננת עם צביקה שלה.

 היא נפטרה בשנה שבה פרצה הקורונה.

 יהי זכרה ברוך.


חסר רכיב