רוזה היטמן
ר ו ז ה
לפני קצת יותר משנה התחלתי לעבוד במחסן הבגדים,
בו עבדה רוזה קרוב לארבעים שנה. עד אז ההיכרות שלי עם רוזה היתה בעיקר כאמא של
ניר, בן כתתי.
פגשתי אשה מסורה לעבודה, מסירות אין קץ, דואגת
לכל דבר וענין.
רוזה היתה זו שדאגה לכל נושא התרומות לנזקקים,
עוברת פריט פריט וממיינת. גם על "ארון הבלתי מסומנים" היתה רוזה אחראית.
היא היתה מחפשת מספר ולא מתייאשת, "אתגר רוזה" קוראים לזה אצלנו במחסן.
כשלא היינו מוצאים סימון, יכולנו לסמוך עליה שתמצא. ופריט סורר, ללא סימון, היה
זוכה לפתקית משלו בצבע המתאים, משודכת אליו בסיכה, שעליה מצוין החודש. מגרב ועד
מעיל - כולם זכו לפתקית.
גם רוזה שדואגת לנו, צוות עובדות המחסן. שננוח,
שנשתה את הקפה שהכנו לעצמנו, "למה את לא שותה את הקפה שהכנת לעצמך?
אכלת?" היתה שואלת. ויש עוגיות עבאדי שנהגה להכין למשפחה, ובכל יום ראשון
היתה מביאה למחסן. עוגיות עבאדי הכי טעימות שיש.
וגם רוזה שמיד קופצת ומציעה לעזור כשצריך.
"נשארת לחלק לבד כביסה?" שואלת, ומיד עוזבת את מכונת התפירה להושיט יד.
לא לחלק, אמנם, מפאת גילה, אלא לפרוס על העגלה. היא עשתה זאת בזריזות ובמיומנות
כאלו שלא ניתן היה כלל לעמוד בקצב שלה.
ורוזה שתופרת כפפות למטבח ותופרת מושב
לאופניים, ועוד ועוד.
רוזה יקרה ואהובה, תחסרי לנו מאד. אנחנו כבר
מתגעגעים.
צוות מחסן בגדים
רוזה היטמן
המשוררת זלדה
קבעה לנו כי "לכל איש יש שם", ושמו של אדם ניתן לו מדרך חייו, מעבודתו,
מחבריו, מהוריו וילדיו. ובעיקר – ממותו.
וכך אתכם, בניה של רוזה: אייל, עמוס ניר, הכלות
שנוספו למשפחה, הנכדים והנכדות, אתכם ולצידכם אנו עומדים מופתעים, המומים תמהים
ולא מבינים כיצד ולמה כבה אורה של רוזה, כך בפתאומיות.
מותה בא לה פתע. באיזה שהוא אופן הפתע הזה,
מתאים לה לרוזה. הולם את דרך חייה. בשקט בצנעה, בלי לדרוש לעצמה תשומת-לב, בצד
הדרך.
אך לפני 15 שנים הבאנו את בעלה, אהוב ליבה, את
מריו - לקבורה. סיפור חייה שלוב בסיפורו של מריו, ידיד נעוריה, בעלה, אבי ילדיה.
יחד הגיעו לכאן, ואיתם שלושת ילדיהם, לפני
למעלה מארבעה עשורים. החלטה לא פשוטה להצטרף בגיל מבוגר לקיבוץ ישראלי.
ההחלטה שיקפה את עיקשותם האידאולוגית שעוצבה
בקן השומר הצעיר באורוגוואי. שניהם נשאו עולם אידאולוגי המשלב השקפת עולם
סוציאליסטית באידאה לאומית. רוזה נשאה השקפת עולם זאת ומימשה אותה בוקר בוקר בחייה
האישיים, המשפחתיים והקיבוציים. בוקר, בוקר עמסה על כתפיה את עבודת יומה. בצניעות
ובנחישות הייתה פוסעת לעבר מחסן הבגדים. ומחלקת בהקפדה את יבול העגלות לתאי
החברים.
ועוד הוסיפה
לעצמה פינה מיוחדת. ארגון ארגזי בגדים לטובת נצרכים. בהקפדה הייתה בודקת שכל בגד
יגיע לידיו של הנצרך כשהוא נקי ושלם, לא חסר בו כפתור.
בית המשפחה, גם כשהייתה בו לבדה, המשיך להיות
מרכז, לב, נשמה, אמהות וחום עבורך ניר ועבור נכדיה המקומיים: ג'רי ואריאל אליהם
נוספו שושי וקרינה והילדים. בדשא נבנתה לה מושבה דרום-אמריקאית בדרום החם. יחד בנו
להם מפגש חם, זמן לשיחה בשפת האם החמה והטובה.
עם השנים, ולמרות מכאובי הגוף, רוזה לא ויתרה
לעצמה. לא החמיצה יום. כל בוקר, הפסקה קלה לארוחת בוקר צנועה, ובאמצע היום מנוחת
סיגריה.
ובין לבין שיחות עם חברים.
בצד דאגה רבה, לאייל החי ליד גבול לבנון, לעמוס
שבנה לו חיים בקרבת הגבול ברצועה, ולניר המפלס לו דרך כאן ביטבתה, המון גאווה בכם,
אך ובעיקר, בילדיכם - נכדיה. ותמיד, תמיד איכפתית. להט החזון התנועתי לא נפגם
בכהו-זה.
מסורת בביתנו להפרד מן החבר בשיר. כאשר הבאנו
לקבורה את מריו שאלתי את רוזה באיזה שיר תבחר לפרידה.
בלי להסס השיבה לי: " "שחקי, שחקי,
על החלומות". זה השיר מקן השומר הצעיר אותו שרנו בלהט בנעורינו".
צעירי המשפחה בחרו כשיר פרידה לומר:
"שתלתם ניגונים בי, אבי ואמי".
יש במילים הללו אמירת תודה לאבא ואמא. יש בו
הכרה כי בדרכם המיוחדת עיצבו ההורים את דור הבנים, ואלו מבטיחים לשאת את הדרך
הלאה... הלאה...
היי שלום, רוזה. נוחי בשלום. ואולי, אי-שם
תיפגשי בו, ביחידך. בשם חברי יטבתה, אני נפרדת ומבטיחה כי נזכור אותך תמיד,
לטוב.
הילה אילן
ס ב ת א
אתמול ישבתי באוטובוס מנסה לכתוב לאנשים שלא
ידאגו למה יצאתי מהבסיס בפתאומיות, הסתכלתי בין תמונות, עברתי בין זיכרונות, וכל
שנייה עצרתי כי איזו מחשבה עברה לי בראש,
שאני ממש עוד שנייה מתעוררת מהחלום הנורא הזה
ושממש עוד שנייה מתקשרים אלי ואומרים לי שעבדו אלי שהכל היה בדיחה . ופשוט התחלתי
לפרוק לכתיבה …
היא האישה הכי חזקה שאני מכירה, היא העמוד של
המשפחה, היא המפגש של כולם , היא זאת שלא מפסיקה לאמץ ולפתוח את הלב שלה ואת הבית
, היא הטוסט הבנאלי של הגבינה, היא זאת שהופכת את המספר בין 84 ל-48, כי בלב היא
תמיד צעירה, היא הקפה השחור שמחממים במיקרו, היא הרולדת שוקולד הכי טעימה, הכי
העוגיות תמרים שאתה לא יכול להפסיק לאכול ,היא פשוט הכל .
היא עקשנית, היא אמיתית , וכנה, היא כל מה שאני
רק מקווה להיות.
היא הערכים שלי, היא הגאווה שלי והדרך שלי
לחיים, היא ההיסטוריה של המשפחה, היא זאת שאני יכולה להקשיב לה שעות בלי הפסקה.
היא זאת שחשבתי שתמיד תהיה איתי.
היא הסבתא שלי . הסבתא הכי טובה שיש .
והיא כבר לא כאן .
אתמול סבא אמר לה להצטרף אליו והיא אמרה כן .
ואני עוד לא יודעת איך לעכל את זה או לתאר
סיטואציה שבה אני חיה בלעדיך, אבל אני יודעת שטוב לך. ואם טוב לך - אז טוב לי .
סבתא, אני אוהבת אותך ברמות שאני אפילו לא
יכולה לתאר. אני אתגעגע.
אוהבת, הנכדה שלך עופרי ❤️