חסר רכיב

יגאל שיזף-שרפיק

יגאל שיזף-שרפיק
תאריך לידה: 19/08/1937
תאריך פטירה: 7/03/2015


 י"ב אלול תרצ"ז                               ט"ז אדר תשע"ה

19 באוגוסט 1937                        7 במרץ 2015




 חוברת הנצחה

 

 

 

אבא,

 

וואלה, אפילו הפעם למרות שזה לא קרה בהפתעה, שלפתי מהשרוול רק ברגע האחרון קטע קריאה. אני אגיד לך מה וזה באמת לא תרוץ, רגילה להיות ליצן החצר, להצחיק, לא לקרוא קטעים כאלה בטעם חמוץ...

 

אני כותבת עכשיו מול חול שמכסה את הבור ואת מסך הטלפון ומנסה לחשוב מהר ותוך דקות כמה מילים שממצות איש אחד שכל כך רצה לחיות.

 

לא אספר את המובן מאליו מילדות לבגרות ומשם הלאה וכאן, אלא שתכלס באמת, למרות העצבים והקריזות, היית אבא די מצויין!!

 

אני יודעת שקשה לך לנוח בכלל ועכשיו כשזה בלי אמא, לבד, אבל מבטיחים לך עם יד הלב שזה ממש בסדר, לא נספר לאף אחד.  

 

                                                                             עפרה


 

 

יהודה עמיחי כתב:

"אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו זמן לכל.

 ואין לו עת שתהיה לו עת לכל חפץ..."

 

 

מסתבר שליגאל (כך אני נהגתי לכנות אותו) היה זמן לכל: לתכנן ולבנות, לכתוב ולצייר, לשיר ולשחק על הבמה, לרשום את חיינו המוזרים בקריקטורות שלו,  לאהוב, לכעוס ולהתרגז  וגם להצחיק ולשעשע. היה בו מהכל.

 

פני הקיבוץ מראשיתו ועד היום טבועים בחותם ידו של שרפיק, שטרח במו ידיו על הקמת הקיבוץ ומבני המשק הראשונים – רפת, מחלבה, מוסך מסגריה וכמובן כל מבני המגורים מתחילתם: השכונה הדו-קומתית הצפונית והשכונה החד קומתית הדרומית, שני חדרי האוכל – הישן (המרח"ב של היום) וה"חדש" שכבר מלאו לו 35 שנים.  ואחר כך – גם השכונות והמבנים שקמו מאוחר יותר.

 

לפני עידן חסן, ביננפלד והסינים, שאוויש ושאר בוני יטבתה, כל מדרכה נוצקה בידיו של שרפיק ואיתו צוות הבנייה, אשר הכיר את כל עבודות הבניה דרך עשר האצבעות.

 

לאחר פסק זמן של ארבע שנות לימוד בטכניון בחיפה, חזר המהנדס יגאל ליטבתה, ומאז כל מבנה וכל יציקה עברו תחת ידיו, או כמתכנן, או כמפקח בנייה.

 

גם בחיי התרבות, לאורך שנים רבות – האופרטות שחיבר לחתונות הראשונות ולחגים שונים, וכמעט בכולן גם הופיע והשתתף, שיחק ושר  כאחד מתוך צוות האופרטות הקבוע.

שרפיק היה גם בין עורכי העלון בשנים הראשונות, כאשר עוד הדפיסו על מכונת כתיבה ואת האיורים, שגם הם היו מעשה ידיו, חרט בחרט מיוחד על שעוונית.

 

בשנים האחרונות בחר שרפיק להגיד את דברו באמצעות הקריקטורות שלו, עם ההומור הנשכני והיד הקלה שלו. קריקטורות שאמרו עלינו את כל מה שניסינו להסתיר, אפילו מעצמנו.

 

לשרפיק הייתה גם עת לכל חפץ: אוספים שונים ומשונים השאיר לנו. מקופסאות גפרורים וכובעים ועד למכונות כתיבה ישנות וכלי עבודה שעבר זמנם, אבל על פי שרפיק חובה לתקנם וחל איסור חמור להשליכם.

 

ליווינו אותו בחרדה ודאגה בתקופה האחרונה, במעמד של מעין צופים-משתתפים בסיפור הקשה של ההתדרדרות הבריאותית שלו, משתאים כל פעם מחדש ליכולת ההתאוששות המופלאה שלו ולרצון החיים הכביר שהפגין.

 

יגאל, תחסר לנו מאוד מאוד.

 

 

                                                                                      דייויס

 

 

יגאל(שרפי) שיזף , ז"ל – דברים לזכרו      (כתב, ולא קרא, דב)

 

כשאני חושב על יגאל, עולות לי תמונות של הבית ברחוב ג'. כמה אהבתי לבוא לשם, ולשחק בדשא המטופח, בחזית הבית, לשוטט עם יגאל בדיונות החול, ובחצר בי"ס "אינטר" שבסוף הרחוב.

היינו הולכים יחד מערבה, עד הים, ובדרך חוצים את מסילת הברזל ואת שממת החולות האינסופיים, ללא בית וללא עץ. אהבנו את ההרפתקאות האלה.

 

זוכר אני את כשרון החיקוי של יגאל ותיאוריו מלאי ההומור של דמויות מתושבי הקריה. במיוחד אהבתי את תיאורו הקומי וחיקויי הקולות והשפה של אבי משפחה יקה, אשר היה עורך מסדר נוכחות , כל ערב, לעשרת ילדיו. זאת, אחרי שהיה  מתרוצץ ומלקט אותם בקריאותיו.

לא נלאיתי מלשמוע ולראות את ההצגה שוב ושוב, ויגאל נעתר תמיד לבקשותיי.

 

ותמונה מאוחרת יותר.  היינו כבני 25, והתכוננו יחדיו לבחינות הקונקורס לטכניון. למדנו בבית הוריי , ברחוב ארלוזורוב בחיפה.  לשנינו היה לא קל, בהתחשב בגיל ובפער הזמן, שעבר מאז סיימנו י"ב.

כדי להפיג את הקושי, בשל מאמץ הלימודים, עשינו מדי פעם הפסקות, שאותן מילא יגאל בסיפורים מבדחים, שכללו גם טרוניות מצחיקות על מר גורלו, ומדוע נגזר עליו השעמום והקושי הזה.

אני מייחס ליגאל חלק גדול  בהצלחה לעבור את המכשול הזה, בעזרת ההומור שלו.    

                                               

שנים אחר-כך, ויגאל כבר מהנדס אזרחי מנוסה, שמחתי לראות ולשמוע על מפעלותיו בבניין יישובי הערבה. הרבה בניינים ופרויקטים קיימים היום ביטבתה ובערבה בזכות עבודתו וכשרונו.

בנוסף, ליגאל הייתה גם  תרומה רבה בבניית אילת, בעבודתו במכון התקנים, בנושא בקרת הבנייה.

 

שנים ארוכות נפגשנו, לצערי מעט מדי, ובעיקר באירועים משפחתיים שמחים ועצובים, ותמיד שמחתי לראותו אופטימי ומלא חיוניות , למרות מחלתו.

 

בשיחותינו האחרונות בטלפון, בשנה האחרונה, ואף ממש לפני ימים אחדים, לא נתן לך להרגיש עד כמה קשה לו, ותמיד שמר על אופטימיות.

 

אני נפרד , בכאב גדול, מבן-דוד אהוב, ומוסר גם בשם רותי שלי , ופנינה ויוסי, השתתפות בצער המשפחה: נעמי , הילדים, והמשפחה הרחבה.

 

שלום, דביק.


 

 

 

תמו חייו של שרפיק, ויבש מעין יצירתו,

 

אך הבתים שבנה, המדרכות שסלל, האופרטות שחיבר, הקריקטורות שצייר, והאנשים שנגע בהם  – הם לו גל-עד.

 

כתב לנו יאיר ילובסקי:

היד הרועדת, שציירה את הקו הכי ישר בעולם!

 

 

 

וגם החברים זוכרים:

 

 

שרפיק,

 

כמה אהבת את המקום, חרף הביקורת הבלתי מתפשרת על פרטים רבים באורחות חיינו. ידך מיהרה לשרבט תגובות לאירועים שונים בחיינו בליווי קריצה. אשר על כן ברצוני להיפרד ממך אל מול מראת הקריקטורות.

 

משום מה לא הספקתי לשאול אותך אם נתת לבך לעובדה שהבלורית על "הפרצוף שלנו" היא בית הספר מעלה שחרות.

 

אהבת את "שמורת הטבע הקבוצית" אף כי בקרת את השבתת מכונת הקפה ו"התיבשות" הסודה בברזים..

 

כדי לשמור על בריאותנו, המלצת לנו על "תזונה בריאה" המבצבצת מבין העלים הירוקים.

ניסית גם להתוות לנו דרך לירידה בהיקף המתניים ושמירת המשקל.

 

מסילת הברזל לאילת פרעה את דמיונך. בקצב התקדמותה המרשים החלטת כי יש לנו מספיק זמן לבילויים שונים על התוואי.

 

בקרנו יחד בקונצרט "מוזיקת לילה זעירה" .

 

שיתפת אותנו בטריאתלון היטבתאי, גם אם זה היה על כסאות גלגלים.

 

עסקת לא מעט בנושאי בריאות ורפואה. גם על אלה העלית גיחוך, אם בעת המתנה לפני דלת הרופאים או כאשר כאב כזה או אחר הציק לך.

 

המלצת לנו לא ללכת למקומות בהם כואב לנו אך לא הצלחת להתרחק מהם.

 

למרבה הצער, גם ה"רפואה בשרות עצמי", או "DO IT YOURSELF" בלשונך, לא האירה לך פנים בשנים האחרונות.

 

נוח בשלום על משכבך כי אתה ראוי לכך.

 

פני

 

מעורב ירושלמי - קרייתי

 

השנה 1958, חודש מרץ. קיבלתי תורנות שמירה יחד עם נעמי שויד. מיקום העמדה -מתחת לאולימפוס; להתמצאות כללית - מתחת לביתו של ציגי כיום. מתארגנים, מרפדים את העמדה לישיבה, נעמי ואני משוחחים, אני מניח שהשיחה נסבה על בנות הגרעין ועל גברברי הסיירת. תוך כדי שיחה אני שומע צעדים של מישהו עולה בשביל המוביל אל העמדה, עולה ומתיישב ליד נעמי, שרפיק. לאחר כמה דקות הבנתי שאני מיותר בעמדה, אני הצלע השלישית, לקחתי את השמיכה הצרפתית המגרדת, ירדתי לעבר צריף התרבות ונרדמתי. והשאר תולדות משפחת שיזף.

 

התבדחות אחרונה עם שרפיק.

ביום חמישי, יומיים לפני פטירתו, בשעות הערב המוקדמות נסעתי לבקר את שרפיק. שאלתי את נעמי האם להביא לשרפיק מנת פלאפל, תשובת עפרה היתה - לאבא לא, אבל באם לא קשה, תביא לאמא. הבנתי שהסתבכתי. מה מביאים לנעמי בתוך הפיתה? פלאפל, מעט סלט והרבה כרוב חמוץ. מסתבר שקלעתי - המנה טעמה לנעמי.

ישבתי מחוץ לחדרו של שרפיק וחיכיתי לאישורה של עפרה להיכנס, ראיתי את יגאל לא במיטבו.

ברכתי לשלום ואמרתי לשרפיק: "מצטער, רציתי להביא לך מנה פלאפל אבל עם כבד גמל" -  שרפיק צחק ואמר: "אבל הכבד עדיין לא מוכן".. נהניתי לראות את שרפיק נזכר ומשיב חיוך. זר לא יבין, כמובן, שמאחורי החיוך יש סיפור. גילוי נאות - בכדי להיזכר בפרטי הסיפור ישבתי על כוסית עם אהוד ספיר, ושחזרנו.

 

והפעם - קיץ 1957. אני אחרי הקורס היוקרתי של הנח"ל, קורס סיירים. צורפתי לכמה סיורים של הסיירת, אחד מהם היה הבעת נוכחות לאורך הגבול המערבי. מפקד הסיירת, פופסקי, לקח את הסיור ברצינות מופרזת; לעומתו, כמובן, אנשי הסיירת "החל"תניקים" ראו בסיור טיול.. והתנהגו בהתאם. נהג הקומנדקר שלנו היה אהוד; שרפיק, כמפעיל ה-MG, ישב לפנים, אני ישבתי בצד השני; שנינו לקחנו את העסק ברצינות הראויה, מאחור התברדקו שישה חל"תניקים. יצאנו לדרך – ג'יפ עם "מרשל פופסקי" ושני קומנדקרים. הדרך היתה שונה לחלוטין משל היום, דרך חתחתים; נא לא לשכוח: המטרה הייתה סיור נוכחות אלים.  ליד "עין המערה" סילקנו מאהל בדווי לכיוון הגבול המצרי; בבאר גשור שפכנו סולר לבאר (מזוויע) ולאחר מסע ארוך הגענו ללינת לילה לבארות עודד. ארוחת הערב הייתה דלה, הלכנו לישון על בטן כמעט ריקה. למחרת "גלשנו" לעבר נחל פארן. בהגיענו לפארן הבחנו בגמל. התבצע מרדף "אלים", יריות וצרורות ארוכים של ה-MG הכריעו את הגמל. וכעת התחילה חגיגה, פשטנו, פתחנו, הוצאנו חלקים, התמקדנו בכבד. בישלנו שעות ארוכות, לבסוף ניסינו לאכול, אלא שהכבד המבושל היה פשוט סוליה קשה. בדרך חזרה תפסנו "שבוי" בדואי בשם סואלם, בדרך המטלטלת הבדואי לקח קופסת רכז  אבקת לימון ליקק כל הדרך וגמר אותה, השארנו את "השבוי" במצודה וחזרנו בגאוות לוחמים לעין רדיאן נחלאים ג.

 

דמותו של יגאל תשאר חקוקה בכמה תמונות – שרפיק בתחתונים בתוך בור מתקן פיצוץ בצנרת המים או הביוב, בבניית המוסך על הגג מניף ידיים והוראות, גיוס לבניית המדרכות באבנים מקומיות, חיוך לאחר עיון באחד האיורים בעלון, וכמובן בחזרות ובהופעות באופרטות ועוד ועוד...

שרפיק ייזכר כאיש עבודה חרוץ, איש ישר, ימני בדעותיו המדיניות, אוהב הקיבוץ והערבה.

                                                                                   לבקו.  

 

נעמי, ילדים, נכדים, יקירים, אהוביו של יגאל!

 

מאוד אהבתי את יגאל כל השנים. כל השנים גם הצטערתי שכה מעט הזדמן לנו להיפגש. אהבתי את החום שקרן ממנו, גם כשניסה קצת להסוותו בהומור, (או בסגנון קצת ציני, בזאת לא כל כך הצליח...). אחד האירועים המשעשעים ביותר שזכורים לי בחיי, הוא יום חתונתכם, נעמי. (אתם, ילדים ונכדים, מטבע הדברים לא הייתם שם איתנו) ואני חוזרת ומספרת עליו בהנאה רבה בכל הזדמנות שאיכשהו מתאימה, לפעמים עד כדי נודניקיות מצידי.

 

אהבתי את יגאל. וכשהחיים הובילו את נדב וענת למקום הרחוק ההוא (רק קצת פחות רחוק מיטבתה...) היה זה בעיני פלא – קוזין בערבה! זה נדיר, אני חושבת, ומזל גדול. אני בטוחה. בין  כל המעלות, היה זה הרווח הנקי שלנו, של שרי ושלי לא מעט שנים, ואחר כך שלי בלבד. ושל ילדיי כמובן. לא היה ביקור שלנו ביהל, שנעמי ויגאל לא באו להתראות איתנו. לשוחח, להתווכח, לספר, לצחוק.  לא פעם התרשמנו כי לילדי היה יגאל - הוותיק  בגיל, בקיבוציות, ומראשוני הערבה -  מעין יועץ. מדריך, ועם כל היותו אידיאליסט אמיתי, לעיתים גם הקל בהכווינו להנמכת ציפיות.

 

אסירי תודה היינו על יחסם, על ביקוריהם, על הקשרים הנמשכים.  כואב הלב.

 

מאותו אירוע משעשע, בו פתחתי, אני גם זוכרת את הדרך, את האוטובוס שהועמד לרשות האורחים הרבים, ושנסיעה בו ארכה וארכה, וכך גם הפכה לאירוע חברתי של פגישות מחודשות הכרויות חדשות, עייפות ומצב רוח טוב.

 

אינני יודעת איך ומי יגיעו עתה ללוות את יגאל למנוחתו האחרונה. אני לא אוכל,זה בטוח.

אהבתי את יגאל. אני יודעת כמה יחסר לכם מעתה. אני איתכם מרחוק.

 

                                               סימה                                                                                                   

 

 

 

יגאל אחי,

 

מלווים אותך בדרכך האחרונה אוהביך ומוקיריך. ואני – אחותך, לא בין המלווים.

 

תעתועי הגורל: לחתונתך עם נעמי – תבדל לחיים ארוכים – לא יכולתי להגיע, וכך גם כעת.

 

הייתי בת תשע כאשר נולדת. בשנים ההן, בקרית חיים "שלנו", לא מיהרו להגדיל את המשפחה. הייתי הראשונה מבין חברותי שנולד לה אח, ולא היתה מאושרת ממני.

 

בבית – חיינו ממש יחד רק שש שנים. כשהיית בן שש עזבתי את הקריה ללימודים וכל השאר... והפגישות בבית, היו בחופשות החגים ובשבת פעם בחודש.

 

היית ילד מוכשר, תלמיד טוב, חברותי, ובהמשך פעיל ב"תנועה המאוחדת" ובעל ערכים, שהתבטאו בכל אורחות חייך.

 

לא אשכח איך טיפלת במסירות באמא, כאשר אבינו הלך לעולמו.

 

כמה שמחתי כאשר התברר שהגרעין בו היית חבר, הולך להשלמה לקבוץ חמדיה, לא רחוק מקיבוצי שלי – תל יוסף.

 

אולם החיים התגלגלו אחרת. הגעת לערבה, להקמת יטבתה – משימה חלוצית ממדרגה ראשונה.

 

היית גאה ומאושר מחייך ביטבתה. מקום, בית, בו ניתן ביטוי לאישיותך בשטחי פעילות ויצירה מגוונים.

 

התמודדת שנים רבות במחלה – ויכולת. עד שכשלו כוחותיך.

 

יגאל – נוח בשלוה באדמה המקום שבנית וכה אהבת.

 

 

                                                                             אחותך רותי

 


דוד יגאל

 

כולם קראו לו שרפיק, אבל בשבילנו הוא היה תמיד יגאל. דוד יגאל היה האח הצעיר והיחיד של אמא שלי. בילדותי אני זוכר שהזכירו את יגאל כמי שגר במקום מאד רחוק בערבה ליד אילת – ביטבתה. אז לא כל כך הכרתי אותו. הוא היה דוד וירטואלי כזה, קיים אך לא נראה.

 

ואז, במסגרת לימודיו בטכניון – בשנות הששים של המאה הקודמת – חזר יגאל לבית ילדותו, הבית של סבתא לאה בקרית חיים, ונוצר הקשר שנמשך לאורך כל השנים.

 

אני זוכר מאותה תקופה בקרית חיים, כשיגאל ונעמי חזרו מטיול בחו"ל, את הסיפורים שלהם שריתקו אותי. אצל יגאל ראיתי פעם ראשונה קופסאות גפרורים שטוחות, שעליהן תצלומים של נופים מהעולם. יגאל ידע לספר סיפורים וחוויות, ידעתי שיש לי דוד חכם, שיש לו מה להגיד על כל דבר, (ההורים שלי היו די שתקנים), והוא יודע לכתוב אותיות בכתב דפוס כל כך מהר, שאפילו שזה לא תמיד ברור, זה היה מרשים ויפה ויזואלית.

 

ועוד בשנים של ילדותי – יגאל זכר וידע איך עושים עכבר מממחטת בד, כפי שראיתי פעם אצל דוד מאיר בחיפה, והפליא להזיז ולהקפיץ את העכבר כאילו היו לו חיים ממש.

 

לאורך השנים פגשתי את יגאל בעיקר כשבא לבקר את רותי – אחותו. (גם בבגרותי לא הייתי מן המטיילים, והגעתי ליטבתה לעתים רחוקות). ושוב, יגאל היה מדבר ומספר, והיה כתמיד מענין. יגאל היה חלוץ בערבה. הוא סיפר על יטבתה, על האיש שתופס נחשים ארסיים ביד אחת, על מיתקן התפלת המים, על הפועלים הבונים את יטבתה והם בכלל יהודים בני המקום, ולא ערבים, למרבה פליאתי.

 

וגיליתי גם את הצד הבלתי סובלני והכועס שלו שצץ מדי פעם, והבנתי שכאשר זה קורה גם לי, זה כנראה פשוט קיים בגנים שעברו מאבא/סבא יהושע שרפשטיין שלנו... והעיקר, הוא התברך בחוש הומור, ואיזה חוש הומור משובח. אפשר היה לשבת אתו ופשוט לצחוק. יגאל הצליח לקחת את כל ההומור שרותי לא קבלה כלל. ההומור שאותי תמיד הצחיק ואת רותי תמיד הרגיז.

 

אף פעם לא אהבתי חלב. אבל ביטבתה שתיתי בהנאה את החלב. הוא היה באמת טעים, אחרי שהיו מוציאים ממנו את השומן. חלב יטבתה קר – איזה טעם גן עדן. והשמנת היתה גם היא מעדן אמיתי, והתמרים, שהיו תמיד יותר גדולים ויותר טעימים מהתמרים שהכרתי, ולא מלכלכים את האצבעות כי הם יבשים, איזה כיף.

 

את הבית של רותי מקשטים כלי קרמיקה שיגאל יצר – פמוטים, אגרטל תלוי, וחפצי חן נוספים שהנוכחות שלהם מזכירה לי את יגאל גם בהעדרו.

 

מעט זכרונות מרבים..

 

שלום לך דוד יגאל

 

                                                                             מהאחיין שוקה

 

 

לבקשת אמא - זה מה שסיפרתי בערב לזכרו של אבא

 

סיפורי שבת בבוקר

 

לכל משפחה יש הרגלי השבת שלה. אצל אחת זה הג'חנון עם הביצה קשה, אצל אחרת - טקס קפה ועיתון. ואצלנו - אלה היו טיולים.

 

לפעמים בהרכב משפחתי מלא, ולפעמים פחות. מדי פעם, בימי הלינה המשותפת, היה אבא מגיע ולוקח את בעז ואותי (עפרה היתה קטנטנה ויריב כבר נער) מהגן, ויחד יצאנו לתור את הסביבה. לעלות על ההר שמעל למדורגים, לצפות על הנוף, ושיא השיאים - לפזר אבק שריפה מתוך כדור רובה, וליצור שביל אש קטן ומתפצפץ על אחד הסלעים.

 

או ללכת להשקות בטונים. כן, במקומות רגילים משקים גינות. אך ביובש המקומי, אם בטון טרי לא יושקה היטב לאחר היציקה - הוא יתפוצץ. ואנחנו עומדים לנו ומשקים בחדווה מזרנוק/ צינור אודלי את הבטון הטרי. עד היום ריחו של בטון טרי הוא הריח החביב עלי ביותר...

 

ועוד סיפור-טיול אחד קטן - הפעם בהרכב משפחתי רחב יותר. לפני כל טיול היה אבא אומר "אולי היום נפגוש במבי...? ". כמובן שהתייחסנו לכך בביטול גמור, ולאחר אינספור טיולים נטולי במבי, זה הפך ללא יותר מאמירה בעלמא.

 

ואז, יום אחד יצאנו לטייל. עוד סלע, ועוד שביל, ועוד אחד, ועוד עיקול ...ופתאום - במבי! אמיתי! במרחק נגיעה. עומד על השביל ובוהה בנו. ואנו בו בחזרה. מגודל התדהמה גם המצלמה שנועדה בדיוק למצבים כאלה נשארה תלויה על הכתף ואילמת. שנייה-שתיים וכבר ברח לו הבמבי לדרכו, ואנו המשכנו בדרכנו. אבל מאותו יום, ידענו שאפשר, אם ממש מנסים, לפגוש במבי.  

 

 

                                                                                      תמר

 


 

 


לאחר שנה

 

הבלדה על האיש שלא רצה למות...

 

ניסיתי הפעם לא לשלוף מהשרוול

לא לחזור בפעם האלף על אותו תעלול,

לכתוב באמת משהו מכובד

על הימים שעברו ועל מה שאבד,

על שנה, כן ממש שנה שלמה, תחומה ומוגדרת...

 

 

כמעט מצאתי את עצמי כותבת על שנה שלמה של יתמות, אבל ברגע האחרון זה הכה בי: אני כותבת על האיש שלא רצה למות.

 

אבא, אני יודעת שבאמת לא רצית למות, זו לא היתה התכנית. כשניסיתי לשחרר אותך, לומר שזה בסדר, הזמנת לי מונית.

 

היית האיש שניצח כל סטטיסטיקה, פשוטה וגם מורכבת. וזה התחיל עוד בירידה לא מוצלחת במיוחד, מהרכבת.

עם תחושה של נצחיות מחד ודחיפות מאידך.

 

בקיצור ובלי לטפס על איזה עץ,

החלטתי פשוט, לזכר ימים עברו, לפתור אתך תשחץ..

 

 

עפרה

 

 

אירוע שכולו שרפיק                                                                                                                     11/01/2013                                                                                                                                                                                                                                                            

כמה מילים לכבוד שרפיק עם השקת הספר "מצחיק משרפיק".

כל אחד מאיתנו ניחן בכישרון כלשהו – נגינה, זימרה, מחול, תנועה, כתיבה, ציור, פיסול, אומנות וכדומה. אין כמעט אדם שאין לו דרך ביטוי משלו, זה מותר האדם, זוהי נשמתו היתרה.  אבל היות שאלוהים לא התחנך בקיבוץ - וכל רעיון השוויון היה תמיד ממש זר לו, הרי שאת אותם הכישרונות שפרטנו לעיל לא הצליח לחלק שווה, ובעצם - גם לא ממש השתדל. יש מי שקיבל ממנו מנה גדושה, ויש מי שרק במשורה, בהתקמצנות. 


לשרפיק היתה כנראה איזו פרוטקציה אצל כבודו. העמיס עליו מכל טוב. ומכיוון ששוחרי שוויון אנחנו, חזקה עלינו שלא היינו עוברים על כך לסדר היום ורצים לתבוע את עלבוננו בועדות השונות, אלמלא כולנו הרווחנו לאורך כל השנים מאי הצדק המשווע הזה:  החל מהאופרטות, שאמנם נכתבו ברובן בכוחות משותפים, אבל ברבות מהן היה שרפיק שותף בכיר – הן ככותב והן כמבצע: שר ומשחק.  וכן גם בהצגות ובמופעים הרבים שבהם כיכב, עד ה"יחדווקות" של השנים האחרונות. עבור לעלון – שאותו ליווה שרפיק בשנותיה הראשונות של יטבתה כעורך, לעיתים קרובות אף ככותב, אך בעיקר – כמאייר, וזאת – עד עצם היום הזה. 

 

ויותר  מכל – הקריקטורות – היומן המצוייר של חיינו. הן משקיפות עלינו בעין עקומה, צוחקות עלינו ואיתנו, בועטות, צובטות, ולעיתים ממש דוקרות במקומות כואבים, אך תמיד – באות מאהבה. לא שרפיק האיש שייתן לנו להעלים עין מלכלוך בחצר, מפינות מוזנחות שנוח לנו לא להציץ לעברן, מכל מיני זיופים קטנים, מעצבנים או מצחיקים, ובעצם - מהפנים הקצת אבסורדיות שבצורת החיים המשונה, שלא לומר מוטרפת, אך בהחלט מרתקת, שבחרנו להתנהל בה. שרפיק גם לא נותן לנו לפברק כל מיני סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו ואשר כל קשר ביניהם לבין האמת מקרי בלבד... (כן, ממש רזינו... כן, החינוך בראש מעיננו, כן, כן... כמובן – כולנו בעד קליטה...)

מעבר לכך לא נרחיב כאן, מפאת חגיגיותו של הערב.  הכל – בספר, לעיונכם, ולהרבות שמחת לבבכם.

 וכבר אמרו אנשים חכמים שתמונה שווה אלף מילים, וקריקטורה – עוד הרבה יותר.

 

לשרפיק – ברכות עם השקתו של הספר, לחברים – עיון מהנה, ולאורית – יישר כוח על היוזמה ועל הבאת המפעל הזה לידי גמר.


מנחה:

שרפיק הלך מאיתנו לפני כחצי שנה, אחרי שהוכרע על ידי מחלת הסרטן, אתה התמודד ובה נלחם בנחישות במשך 33 שנים. שלשום, ב- 19.8, חל יום הולדתו ה- 78 ואנו התכנסנו כאן, לצערנו הגדול בלי חתן השמחה, להקדיש לו את הערב הזה.

(שיר: "שחקי שחקי" – עודד)

פתחנו את הערב בשיר "אני מאמין" של שאול טשרנחובסקי,  אחד מרבים שאהב, אשר אותו היה שר לילדים בזמן ההשכבה, כשיר ערש. שרפיק אהב לשיר וידע לשיר וקולו העמוק והמרשים מוכר לכולנו. שרפיק הכיר והתמצא במוסיקה העברית והישראלית על כל גווניה, והערב גם נשיר ביחד כמה מהשירים שאהב .

לצייר את דמותו של שרפיק, לתאר את אישיותו הרבגונית, הסקרנית, המורכבת והלא שגרתית, לספר על שטחי ההתעניינות שלו ועל כשרונותיו הרבים, על יצירתו , על האכפתיות הרבה וחוש הביקורת המפותח, על ההומור המושחז, על קורות חייו המלאים והשלובים החל מילדותו המוקדמת במפעל הציוני , בכל האירועים המכוננים של תקופת המדינה שבדרך, ואח"כ הקמת מדינת ישראל, בנין הארץ, הקמת קיבוץ יטבתה וישובי הערבה הדרומית ועוד ועוד...

על כל אלה ואת כל אלה בלתי אפשרי להכניס בערב אחד. על שרפיק צריך להפיק סדרה רבת פרקים בהמשכים.. 

ובכל זאת ננסה הערב, ככל שנספיק, בסיפור, בשיר ובחיוך, לספר על האיש המיוחד הזה, איש משפחה, איש בנין עבודה ויצירה במלוא מובנו של הביטוי, שאהב את החיים וחי אותם נאמן לעקרונותיו .

דרך אגב, במהלך הערב הזה, קריאות ביניים וסיפורים ספונטניים יתקבלו בברכה.

פתיחה: הקרנת תמונות ילדותו מתוך הסרט.

מנחה: (אחרי קטע הוידאו): אז ככה זה התחיל, וכך סיפר שרפיק לנכדתו אלמוג במסגרת עבודת השורשים שלה .

(אלמוג מקריאה):

(במהלך הקטע דלהלן הקרנת תמונות ילדות ומשפחה)

נולדתי בשכונת הפועלים קרית חיים (ע"ש חיים ארלוזורוב). בשנת 1937 להורי לאה לבית שרף ויהושע שרפשטיין. אחותי רות היתה בת תשע בהיוולדי. 

כשהייתי כבן שלוש,עם פרוץ המלחמה (מלחה"ע השניה) החלו האיטלקים והגרמנים להפציץ את אזור נמל חיפה שבו היו מרוכזים כוחות בריטיים גדולים, וכן בתי-זיקוק ומאגרי הנפט החיוניים למאמץ במלחמתי. מדי לילה כמעט, ולעיתים גם ביום, היינו שוהים במקלטים ומאזינים לקולות הנפץ. פצצות נפלו בשטח ואף בבית הסמוך לביתנו. כאשר הצליחו האיטלקים סוף- סוף להפציץ את מאדרי הנפט הסמוכים לקריה הוחלט לפנות את הנשים והילדים מהשכונה, למושבים בעמק יזרעאל. כך נדנו אמי, אחותי ואני בין המושבים כפר יהושע, בית שערים וכפר יחזקאל - בכל מושב למספר שבועות, כאשר המושבניקים, שבעצם היו בתנאים קשים – מארחים אותנו וכמובן עוד "פליטים" רבים בצריפיהם.

באותה תקופה, כלי התחבורה שקישר בין חיפה והעמקים היתה 'רכבת העמק' המפורסמת, ובה נסענו מדי פעם, ואני יכול להעיד שכל הסיפורים המסופרים עליה הם אמת לאמיתה.

מגפת טיפוס הבהרות שפרצה אז פגעה גם בנו, ב"פליטים" וגם אני חליתי בה, וכך הכרתי את ביה"ח המרכזי בעמק – ביה"ח עפולה. באותה תקופה עבד אבי ב'שמן' ובמקביל פיקח על ההגנה האזרחית באיזור המפרץ מטעם הרשויות המנדטריות ובתאום עם ה'הגנה'.

עם התרחקות החזית הגרמנית בשנת 1942 והתחלת הידיעות על השואה, נקרא הישוב העברי בארץ להתנדב לצבא הבריטי, ומתוך ציבור של כ-600,000 נפש, קרוב ל-150,000 מתנדבות ומתנדבים נענו לקריאה, וביניהם אבי, שהתגייס בשנת 1943. באותה שנה התחלתי ללמוד בביה"ס בכתה א', אחותי יצאה ללמוד בביה"ס החקלאי מקווה ישראל כך שנותרנו אמי ואני לבד בבית. קרית-חיים של אז הצטיינה בחיי תרבות וציבור תוססים, היתה מעוז של תנועות הנוער- גורדוניה, הנוער העובד, השומר הצעיר. קוימו בה מוסדות של עזרה הדדית, כל החברים השתייכו ל'הגנה' והיתה תחושה של משפחה אחת גדולה.

(כאן סיפור של בן משפחה או חבר על הילדות)

בן או נכד ממשיך:

(ברקע המשך הקרנת תמונות ילדות ונעורים)

וסבא ממשיך: כילד לא חשתי כל-כך את הקשיים באותם ימים, אמי עבדה ואני שהיתי אחרי הלימודים, כמו הרבה ילדים אחרים, במעון של ארגון אמהות עובדות (נעמת של היום) ושם גם נחנו, שיחקנו והכנו שיעורים. אבי היה מגיע לחופשות פעם בחצי שנה בזמן ששירת במצריים, ואחר כך פעם בשנה כששירת באיטליה. כשהייתי בכתה ג' סחבו אותי הילדים היותר גדולים לצריף של ה"גורדוניה" ומאז בעצם מתחיל החינוך התנועתי שקיבלתי. בבית הספר, אף שלא הייתי שקדן גדול ודי שובב, לא היו לי בעיות בלימודים, וכך גם בתיכון. אירועים מיוחדים שהיו מפורסמים בכל הארץ היו חגיגות הביכורים בקרית- חיים. היות ולכל משפחה היה שטח אדמה עם משק עזר - הביכורים היו מפרי אדמתנו. הפגנות האחד במאי בחיפה היו גם הן לשם דבר, שבהן השתתפה הקריה על טפה וזקניה. בשנת 1946 חזר אבי מהצבא הבריטי ושב לעבודתו בביח"ר "שמן" ולפעילות בארגון "הפועל" (שהוא היה אחד ממייסדיו) וב"הגנה".

זכורים לי מאוד הסיורים שעשיתי איתו בשכונת המפרץ כאשר עסק בהתארגנות לקראת מלחמה בבריטים ובערבים, שהיה ברור כבר אז שתפרוץ תוך שנה-שנתיים. בתקופה ההיא החלו להגיע המעפילים, ניצולי השואה, וכל משפחה בקריה קלטה משפחת מעפילים עד שזו "עמדה על הרגליים". אותם ימים עמדו בסימן המאבק על ההעפלה עם הבריטים, והיות וקירייתנו היתה מוקפת במחנות בריטים, היינו עדים להתקפות של "תנועת המרי" (האצ"ל, ההגנה והלח"י) על מחנות אלו מפעם לפעם, וכן התקפות על מאגרי הנפט וסדנאות הרכבת שבסמוך לקריית- חיים.

מדי פעם היו הבריטים מטילים עוצר על שכונות היהודים ועורכים חיפושים אחר נשק, ואנו כילדים חווינו את כל האירועים האלה מקרוב.

מיד לאחר הכרזת האו"ם בליק- סקסס-29.11.1947- על הקמת מדינה יהודית וסיום המנדט הבריטי, החלו התקפות על התחבורה היהודית ובין הקרבנות הראשונים של מלחמת השחרור היה יונה רסין- אביה של ילדה מכיתתי. כך חווינו גם את הקרבות לשחרור חיפה, רמת יוחנן, את זוועות הטבח בבתי הזיקוק (34 יהודים נרצחו ע"י חבריהם לעבודה הערבים) ואת ליל שיירת יחיעם, בה נפלו 18 מבני הקריה. מתוך אוכלוסיית הקריה, שמנתה כ-6000 נפש, נפלו במלחמת השחרור 81 בנים ובנות, וזאת משום שכל בני הקריה היו חברים בתנועות הנוער, ומכאן - בגרעיני הפלמ"ח וביחידות אחרות.

במשך כל השנים היה ביתנו בית ועד לפעילויות שונות ומגוונות. הישיבות של "הפועל", ועד הקריה, מפקדת ה"הגנה" - ולהבדיל- ערבי תקליטים, חוגים לעברית וכו'... כל אותן שנים היה אבי פעיל בכל התחומים האלו, ואילו אמי החזיקה את משק הבית ואת משק העזר, שבו היו עצי פרי, ירקות, עופות וכו', וטרחה באירוח כל אותו צבור שיצא ובא בביתנו, וכן השתתפה במקהלת הפועלים, שהיתה מוסד ידוע בנוף החיפני.

השנים ההן, עם כל האירועים ההסטוריים השזורים בהן, היו בשבילנו, הילדים, שנים נהדרות, את רוב זמננו הפנוי בילינו בקן של התנועה (טלוויזיה למזלנו לא היתה) בפעילות מגוונת: פעולות עיוניות, צופיות, טיפול בפינת החי. בילינו הרבה בים, בטיולי אופניים, ועל המרפסת הגדולה של הבית הקטן שלנו ברחוב ג'. אמצעים לא היו לנו ולמדנו לעשות הכל בעצמנו. מכרנו בקבוקים, כיסחנו דשאים ועשינו עוד כל מיני עבודות וכך מימנו את הטיולים ואת שיפוץ הקן, שהיה במבנים הישנים של הצבא הבריטי.

מנחה:

לספר שירים שנאספו ליום הולדתה של רותי, אחותו, בחר שרפיק את השיר "הי ציוניוני הדרך" – וכך כתב: "השיר הזה מזכיר לי אחד מציוניוני הדרך שלי. במרפסת הבית שלנו בקריית חיים היו יושבות רותי וחברותיה ושרות שירים, וביניהם השיר הזה". 

רותי היתה כאמור גדולה משרפיק ב- 9 שנים, אך בין השניים שררו יחסים קרובים וחמים כל השנים.

שירה בציבור: "הי ציוניוני הדרך" "לי כל גל.." 

מנחה:

מלחמת השחרור חלפה, צנע בארץ, ובקרית חיים מעבדים שטחי תירס ובוטנים ואבטיחים, מגדלים עופות לביצים ולבשר ומסתדרים איכשהו. האב יהושע יצא עם המשלחות הספורטאיות הראשונות של "הפועל" ליגוסלביה ולטורקיה, והמשיך בפעילות כראש ועד הקריה, עד שנפטר ב-1953. עם פטירתו  יצאה לאה האם שוב לעבודה. רותי היתה כבר נשואה ואם בתל יוסף, וכך עד לגיוס לנח"ל ב- 1955, חיו שוב שרפיק ואמו לבד בבית. 

מנחה:

החברים מאותן שנים מספרים על נער דעתן וידען גדול, ישיר מאד, בעל חוש הומור יוצא מן הכלל וחרוץ וקפדן מאד בכל הקשור לנושא העבודה.

מנחה:

את שני השירים הבאים שרה האם לאה, בין היתר, במקהלת הפועלים בניצוחו של משה ביק, שהיתה בהחלט פירמה באותם ימים, ולא היה פשוט להתקבל לשורותיה. לשירים אלה היה מקום מיוחד בלבו של שרפיק. משה ביק היה גם המורה לזמרה בביה"ס בקרית חיים.

שירה בציבור: "נבנה ארצנו ארץ מולדת" . "למפלסי נתיבות בימים סוערים".  

              

מנחה:

שרפיק תיעד את קורותיו בצורה תמציתית ומסודרת ובכתב ידו הקליגרפי. את כל הסיכום שלהלן מצאנו ביומנו: 

(כאן ברקע הקרנת כתב ידו ולאורך כל הקטע תמונות מימי הצבא, נישואין, ילדים,קיבוץ..)

אוגוסט 1955 – שרפיק מתגייס לנח"ל עם גרעין "לספר" המיועד להשלים את חמדיה. טירונות במחנה 80 ליד פרדס חנה. לסיום הטירונות חובר פזמון, שבזמנו שרפיק ביקש מפני לעזור לו בשחזור מילותיו.

פני שר הפזמון שחובר לסיום הטירונות 

אחרי הטירונות, יצא כחל"תניק לשנת הדרכה בתנועה המאוחדת בתל אביב, בקנים "מרכז" "ימיה" ו"קרית שלום". במהלך מלחמת סיני, כמו שאר החל"תניקים, צורף להגנה המרחבית באזור חמדיה.

אפריל 1957 - חזר לשירות פעיל וגוייס ליחידת הסיור של הנח"ל בהיאחזות עין רדיאן. במהלך הסיורים, ברגל וברכב, במארבים ובתצפיות נקשרה נפשו למקום, ולאחר מאבק ברשויות, חזר הנה.

דצמבר 1957 – אוזרחה ההיאחזות והיתה לקבוצת יטבתה החברה באיחוד הקבוצות והקיבוצים. בחג העליה לקרקע השתתפה גם חיילת בשם נעמי שויד, וההמשך ידוע.

שירת סולו  kisses..  (אם לא אז הקלטה מוסיקלית ברקע עם הדיבור )

שנת 1958 – שרפיק מנסה את כוחו בעבודה החקלאית בגן הירק, במספוא, בעדר הבקר לבשר, אך מהר מאד נוכח לדעת שחקלאות לא "נדבקת" אליו ועבר לעבוד בבנין, בשיפוץ הצריפים הישנים.

מהר מאד הוא משתלב בהכנות לבניית הנקודה במיקום הקבע, ונשלח על ידי יעקב זיידה, איש הסוכנות היהודית, שאותו הוא מכנה "איש יקר", לבצע את בדיקות הקרקע הראשונות לקראת הבניה החדשה.

שנת 1959 – הוחל בבניית המבנים הראשונים – 4 בתים דו קומתיים, 8 יחידות דיור עם שירותים ומטבחון משותף בכל בנין. במלאכה עסקה קבוצת הבנין של החברים, ביניהם שרפיק שגם שימש כמפקח על העבודות. כמו כן הוקמו חדר אוכל ומטבח, לול ומחסן. 

מנחה:  קבוצת הבנין בנתה את הקיבוץ במו ידיה, בחומר ובלבנים ובעיקר בבטון... היתה זו עבודה עברית עצמית עצמאית בשיא תפארתה.ותחילה – כפועלים עבור החברה הקבלנית שבנתה את תחנת קצ"א.

אחד החברים אתם עבד ואשר אתו היו לו יחסים מיוחדים היה מיודענו אליהו עבאדי. לשניהם חוש הומור וכשרון טבעי לספר סיפורים ולפלרטט עם השפה העברית,להמציא ביטויים מקוריים ושיבושים חינניים. בהמשך גם גידלו ילדים באותה קבוצה (אורלי ובעז) – ולאורך שנים, בימים בהם עדיין היתה קבלת שבת ליד שולחנות עם מקומות שמורים בחד"א – ישבו שתי המשפחות יחדיו.

כשקיבל אליהו רשיון נהיגה כתב עליו שרפיק את הדברים הבאים:

הקראה של הקטע על עבאדי

עבאדי על שרפיק "הארדיכל"

 

אפריל 1959 – בין פורים לפסח, במטע הערבי (היום בשטח ה"חי-בר"), באו בברית הנישואין יגאל שרפשטיין ובח"ל נעמי לבית שויד . לאחר הנישואין שינו שמם לשיזף – כדי שיהיה שם עברי המתחיל באות "ש" -  ועל שם עץ השיזף העתיק הנמצא בחצבה, היא עין- חוסוב של אז.

מנחה:  בחתונות באותן שנים ראשונות וגם הלאה, התכנית האמנותית העיקרית התבססה על צוות האופרטה של יטבתה, מוסד מכובד וייחודי ביותר, ששרפיק היה אחד מחבריו הפעילים. ועל כך כתב שרפיק:

רחלי וצוות האופרטה בשיר מרפרטואר האופרטות הגדול. לפני השיר רחלי תקריא את ההסבר

המשך הקרנת תמונות כולל תצלומי השטפון הגדול

מאי 1960 – השיטפון הראשון שראה שרפיק ביטבתה, אותו הגדיר "חוויה בלתי רגילה". אלא שהמים הגיעו עד חדר האוכל והציפו את הלול החדש על תרנגולותיו. 

שרפיק מספר: 

"זמן מה לפני השטפון נערך סיור ביטבתה הנבנית, של כל חשובי המוסדות המיישבים. בסיור זה העליתי בפניהם את החשש מפני שיטפון העלול לגרום נזקים לבניינים החדשים. מנהל חבל הנגב, "החשוב" בין "החשובים" אמר: "צוציק, מה אתה מבין.. אין שום גשם בערבה, אין שום סכנה.."

בלילה אחרי השיטפון הודעתי ל"חשוב" הזה מה קרה, וכבר בשבוע לאחר מכן הוחל בעבודות להקמת סכר הגנה על חצר יטבתה".

באותה שנה פיקח שרפיק גם על בניית הרפת, מכון החליבה והמחלבה.

ציגי: חוויות מעבודת הכפיים בבנין ובביוב ועל הקמת האובליסק + תמונות רקע

17.10.1961 – היו שרפיק ונעמי להורים גאים לבכורם יריב. אחריו באו בעז בשבועות 1968, תמר בערב ראש השנה 1970, ובת הזקונים עפרה ב- 1975.

ברקע תמונות משפחה צעירה והילדים

ילדים ונכדים מספרים על אבא וסבא

1963 – אחרי 5 שנים של עבודה בבנין יצא שרפיק ללימודים בטכניון בחיפה. הראשון מבין חברי יטבתה שיצא ללימודי הנדסה. אגב באחת הנסיעות ברכבת לטכניון נפל ונפגע ברגלו . שרפיק היה רקדן מחונן ונפילתו זו קטעה באיבה קריירה מבטיחה .

1963 – 1967 בשנות הלימודים בטכניון התגוררה המשפחה הצעירה בנוף ילדותו  בקרית חיים, בדירה בביתה של האם לאה שרפשטיין. את החופשות מהלימודים עשו ביטבתה.

אוגוסט 1967 – שרפיק סיים לימודיו בטכניון והיה למהנדס הראשון בערבה. עם שובו ליטבתה מונה למהנדס המועצה האזורית.

1968  -  החלה תקופת מלחמת ההתשה. על יטבתה נחתו קטיושות, היו מיקושים בדרכים ופיצוצים בעמודי חשמל שבוצעו על ידי אנשי הפת"ח שהיו בירדן.

באותה עת עסק שרפיק בהקמת הפרוייקט הגדול הראשון שלו כמהנדס המועצה והוא סלילת כביש בקעת תמנע ל"עמודי שלמה" וכן בהקמת כבישי בטחון והרחבת הממלכה.

בשנים הבאות היה שרפיק מעורב בכל פרוייקט בניין בערבה הדרומית, בניה באילות, במושב פארן, היאחזות צופר ובכל נושאי הבנין ביטבתה.

1973  -  בתום מלחמת יום הכיפורים שרפיק פיקח על הקמת מבני היאחזות קטורה ואח"כ על הקמת מבני הקיבוץ הראשונים. באותו הזמן עסק גם בבניית בריכות השחיה ביטבתה ובגרופית

יולי 1975 -  סיים עבודתו כמהנדס המועצה וחזר לעבוד בחצר יטבתה בלבד. בשנים אלה הורחבה המחלבה, הוקמו שכונות מגורים, מבני חינוך, מקלטים ועוד ועוד.

........אחד החברים אתם עבד ואשר אתו היו לו יחסים מיוחדים היה מיודענו אליהו עבאדי. לשניהם חוש הומור וכשרון טבעי לספר סיפורים ולפלרטט עם השפה העברית,להמציא ביטויים מקוריים ושיבושים חינניים. בהמשך גם גידלו ילדים באותה קבוצה (אורלי ובעז) – ולאורך שנים, בימים בהם עדיין היתה קבלת שבת ליד שולחנות עם מקומות שמורים בחד"א – ישבו שתי המשפחות יחדיו.

כשקיבל אליהו רשיון נהיגה כתב עליו שרפיק את הדברים הבאים:

הקראה של הקטע על עבאדי

עבאדי על שרפיק "הארדיכל".......

 

1980 – 1986 – עבד במדור הבניה של התק"מ ובמסגרת זו לקח חלק בהקדמת הישובים יהל, לוטן, סמר, אליפז, יעלון, שיטים, נאות סמדר אז – שזפון) ונוה חריף. שרפיק שימש כמפקח על כל העבודה בישובים, הן מטעם הסוכנות (מבני המשק) והן מטעם משרד השיכון (מבני מגורים, חינוך, תרבות, בטחון וכו').

1986 – 1990  -  חזר שוב לעבודה ביטבתה, להקמת מפעל הגבינות במחלבה וכל שאר המבנים ביישוב שנבנו באותו תקופה.

1990 – 2002  -  יצא לעבודה כמהנדס במכון התקנים באילת. במסגרת זו היה מעורב בבניית שכונות חדשות באילת, בתי מלון, מבני תיירות ותרבות, בניה בבסיסי צה"ל ובישובי הערבה וכן בעבודות תשתית, מערכות מים וביוב, כבישים ועוד.

2002  -  בגיל 65 שרפיק יצא לגמלאות ממכון התקנים. באותה תקופה תקפה אותו מחלת הסרטן שקיננה בגופו כ- 20 שנה. בעזרת פרופ. בֶּרֶבִּי, רופא מחונן, כמו ששרפיק הגדיר אותו, התאושש והבריא כמעט לחלוטין וחזר לעבודה בענף הבנין.

שירה בציבור: "עוד לא אהבתי די"

יואל צורן על עבודתם המשותפת (?)

שרפיק לא נח על זרי הדפנה והמשיך כאמור, לאחר יציאתו לפנסיה ממכון התקנים, בעבודה בקיבוץ ומחוצה לו בפרויקטים הנדסיים ומקצועיים. מעורב ואכפתי בכל נושא רלוונטי הוא שולח בשנת 2005 מכתב לשר לעניני הנגב והגליל שמעון פרס.

הקראה המכתב לשמעון פרס ותשובת השר

אגב, למשרדו המאורגן, תופעת טבע בפני עצמה, יצא שם דבר. שם בעשרות מגירות, בסדר מופתי  מונחים להם אוצרות של אוספים מגוונים של פריטים מפריטים שונים שלוקטו ביצירתיות אופיינית במשך שנים ולכל אחד מהם סיפור משלו.

עפרה אלעד – על ראיון עם שרפיק והאוספים (?)

דובי גולדמן על הקשר עם שרפיק

חוג ג'יפים

שרפיק צורף לחוג הג'יפים המיתולוגי על ידי עצמון, והיה חבר של קבע וכבוד במשך עשרות השנים של פעילותו.

אז על מה מדובר בעצם?

ובכן היה זה מועדון חברים סגור למדי, שחברים חדשים מתקבלים לשורותיו – אם בכלל - רק לאחר ועדת קבלה סודית קפדנית שמניעיה חסויים. לגברים בלבד, אין כניסה לבנות המין היפה.

בלו"ז שנתי מתוכנן מראש, אחת לחודש בערך היו מעמיסים על ג'יפים זן 48' את ציוד הפיקניקים המתוחכם, שאין שני לו, שבנה שבתאי גינוסר, את כל שאריות סעודת ערב שבת + יין ומה שהם מצליחים לשנורר מחיים שגב, ואחרי ארוחת בקר שבתית בצוותא הם שועטים אל מרחבי הערבה והנגב לתור אחר פינות נעלמות שגלגלי הגי'פים טרם אובקו בעפרן.

שיאו של המסע ועיקר העיקרים הוא כמובן ארוחת הצהריים הדשנה שאותה משדרגים אניני הטעם שבחבורה ממה שיש. שרפיק הוא איש הסלט הקבוע – דק דק ומדוייק, פיסטין מפליא לעשות על הגזיה ולא ניכר כי האוכל, אוכל-חדר--אוכל הוא, וממיה מתבל באמרות שפר שיש לו בשפע רב. וכטוב לבם וכרסם במזון וביין, הם מקנחים בקפה של ציגי וברכילות  מקיפה ויסודית, עסיסית ומשיבת נפש שאי אפשר בלעדיה, הופכים כל אבן ואבן מאבני הקיבוץ, וכל המרבה הרי זה משובח.

בערב חוזרים שועלי שמשון הביתה, מאובקים ומרוצים עד הגג ועוד לפני המקלחת הם ממהרים וממלאים את חובתם היסודית והמוסרית לבנות הזוג, שלשמחתן, נזנחו לאנחות בזו השבת, ומעדכנים אותן בפרטי פרטים בכל החדשות הקיבוציות, בכל הסודות הכמוסים ובכל הרכילות  הטריה שהוחלפה, שהופרחה או הופרכה באותו היום.

וזה מה שכותב שרפיק בתום עונת הטיולים  2007 :

ברקע צילומי חוג ג'יפים

פיסטין הקראה: השיר שכתב שרפיק על טיול ג'יפים

שבתאי גינוסר מסיפורי ש"ג על טיולי הג'יפים

מנחה:

חג החמישים ליטבתה נחוג ברוב פאר והדר כראוי לאימפריה ואפילו נשיא המדינה שמעון פרס שנזכר לעיל כיבד את האירוע בהשתתפותו. מעל הבמה הגדולה הועלו על נס כל האירועים המכוננים והשותפים והתורמים למפעל צויינו לשבח. וכשנדמו תרועות הפסטיבל ביטא שרפיק  את רחשי ליבו בשיר קצר, קולע וגם טיפה קורע:

הקראה: "50 שנה"

לשרפיק היה קשר מיוחד עם דור הצעירים ביטבתה ובעיקר הצעירות. בימיו האחרונים ממש, בביה"ח, באו לבקרו – אור ולאה, ספיר ונעם. שרפיק מאד התרגש ופרץ בבכי. את השיר הבא הם מבקשים להקדיש לו.

שיר – צעירים (אהבת פועלי הבנין)

ברקע תמונת שרפיק

אנו מתקרבים לסיומו של הערב הזה. בדרך כלל זה גם קטע התודות.  אז בראש ובראשונה חשוב לנו להודות  לנעמי  שלבקשתנו התגייסה ברצון ובאומץ לחיפוש ואיסוף החומרים בארכיון האדיר של שרפיק. אנחנו מתארים לעצמנו שהיה זה מסע רגשי מאד לא קל . אז נעמי – תודה !

ותודה לשרפיק  זכרו לברכה, שאיפשר לנו להיות שותפים לסיפור חייו בצורה אינטימית. שתיעד, ושחזר, ותייק ןשימר בדייקנות ובהתמדה את כל מה ששמענו הערב ועוד אין סוף חמרים מגוונים ומרגשים שלא השתתפו בערב הזה ואשר צרורים בארכיון ענקי ומרתק שממלא את ביתם של נעמי ושרפיק ואת משרדו,

ותודה לכולם שהיו עמנו כאן הערב.

"אני גיטרה" – עודד

ערב טוב.

 

(לפני השיר "משירי זמר נודד" סיפורה של נעמי הקשור לשיר. – משנת 1960.

 ...................................................................................................................................................

במקביל, המשיך שרפיק לשרת במילואים, גם כמתנדב, עד גיל 54 – בחמ"ל של אוגדה 80.

על כך – יספר שבתאי.




חסר רכיב